"התקלה תפסה אותי בעיתוי הכי גרוע שיכול היה להיות. ממש שבועיים לפני מרוץ אייל הגיעה השפעת הנוראית שהפילה אותי למשכב." הטור של דפנה שב

מאת:דפנה שב

הדבר הכי מתסכל שיכול לקרות לרץ מרתון הוא קטיעת הרצף של האימונים בעקבות מחלה או פציעה. מגיע רגע במהלך ההכנות למרתון שכל שינוי, תזוזה או תקלה יכולים להרוס הכל. הכל הלך אצלי לפי התכנון, אולי לא הייתי מרוצה עדיין מהזמנים של הריצות הארוכות, אבל אין ספק שנכנסתי לתכנית אימונים רציפה ועקבית. הכל מחושב בקפידה, אולי יותר מדי בקפידה עד שבשביל לתקן את הנזק צריך לחכות לנס.

התקלה תפסה אותי בעיתוי הכי גרוע שיכול היה להיות. ממש שבועיים לפני מרוץ אייל הגיעה השפעת הנוראית שהפילה אותי למשכב. בדרך כלל אני ילדה טובה: יומיים שלושה במיטה ואני חוזרת כמו חדשה. הפעם זה היה רציני והרופא גזר מנוחה מוחלטת וכמה תרופות. האמת היא, שמדי בוקר במהלך המחלה עשיתי מעין סקירה ושאלתי את עצמי: מה אם עכשיו אצא לרוץ? המחשבה הובילה אותי מיד חזרה לכורסא החדשה שלי שבסלון. פשוט לא היה לי כוח.

כל יום חישבתי מחדש מה אני מפסידה בתכנית האימונים. כמה ימים יקח לי לחזור ומה הקילומטראז' הצפוי לי כאשר אחלים והאם יש דרך לצאת מהתסבוכת אליה נקלעתי. לא היה לי ספק שאני חייבת להחלים והריצה תצטרך להמתין עכשיו בצד. הבריאות מעל הכל, גם אם זה אומר להתרגל לרעיון שאת המרתון בטבריה כנראה כבר לא אוכל לעשות, או לעשות- אבל לא בתוצאה שתיכננתי.

יותר מדי זמן עבר וחזרתי לרוץ. הגוף היה חלש נורא והראש בדיוק להיפך. מספר ימים רצתי לאט ומעט והתחלתי להבין שהמצב לא נראה ממש טוב. אמנם הרגשתי טוב יותר והשפעת חלפה מעצמה אבל פתאום הרגשתי שחזרתי לנקודת ההתחלה. לא נשאר לי הרבה מה לעשות, חוץ מלהמשיך לרוץ ריצות קלות ובהדרגה להתחיל להעלות את העומס. ביום של מירוץ אייל קינאתי בכל אלו שרצו את המרחק הארוך, ואני בפעם הראשונה מזה זמן הסתפקתי בריצת ה-5 ק"מ. שם בשדות הרגשתי שהמרתון הולך ומתרחק. על הריצה הזו, זכיתי בגביע בקטגוריית הגיל והייתה בזה נחמה קטנה. רעיון יפה, חשבתי לעצמי, פרס ניחומים על התוצאה הרעה ביותר שקבעתי מזה הרבה זמן.

בהמשך אותו שבוע, כבר התחלתי לגלות סימנים חיוביים של חזרה לכושר. יצאתי לרוץ בשדות, היגברתי את הקצב והירגשתי שיש עוד תקווה. באחד האימונים בשדות סובבתי את הקרסול, צעקתי לעצמי, ראיתי שהכל בסדר והמשכתי לרוץ. שלוש שעות לאחר האימון התחלתי להרגיש כאב מוזר בקרסול. בהתחלה זה היה יותר אי נוחות, אך ככל שהזמן עבר טווח התנועה הצטמצם, הכאבים התגברו מאד, עד שפשוט נעצרתי. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי איך זה לנסות ללכת בלי להצליח. הכאבים היו איומים וחזרתי לכורסא החדשה שבסלון. בימים רגילים זה מצחיק לשחק עם השלט של הכורסא המתכווננת החדשה, הפעם שלחצתי על השלט והרגל עלתה למעלה היתה לי הרגשה נוראית.

בלילה בכיתי. גם כי כאב לי נורא, גם כי כעסתי, גם כי ריחמתי על עצמי, וגם כי פחדתי ממה שיהיה בבוקר. בבוקר נדע כמה המצב חמור, אם אצטרך רופא, ובבוקר גם אעשה חישובים של כמה ימים אבודים בלי ריצות עוד יהיו לי. כיוונתי שעון וכל שעתיים קמתי לאמבטיית קרח בדלי שסחטה ממני עוד כמה דמעות. קפצתי קצת על רגל אחת לנוע מהמיטה לדלי מה שגרם לי לרחם על עצמי עוד יותר. לקחתי כדור לשיכוך הכאב בתקווה שגם יגרום לי לישון. ומה עם המרתון לעזאזל, חשבתי כל הזמן, מה עם המרתון?

בבוקר קרה הנס. פקחתי עיניים, קמתי והלכתי לכיוון המקלחת. הלכתי. 'אני הולכת,' חשבתי לעצמי, וכדי לבדוק שאני לא הוזה הלכתי עוד קצת בבית. הרגשתי מן כאב עמום, הקרסול לא התנפח בכלל, והלכתי! עמדתי על קצות האצבעות, סובבתי פנימה והחוצה, שוב למעלה ולמטה והרגשתי שקרה לי נס. במהלך היום עוד עשיתי אמבטיות קרח כדי לוודא ששום כאב בלתי רצוי או דלקת לא מתיישבים לי על הקרסול.

המומה ועם קצת פחות רחמים עצמיים יצאתי יום לאחר מכן לרוץ. תחילה בעדינות, עדיין מסרבת להאמין שהנס התרחש וזו באמת אני שרצה כאן עכשיו, אני עם אותה הרגל שהתקלקלה וכאבה.

חמשת הקילומטרים הראשונים עברו טוב, אחריהם הגעתי לעלייה והרגשתי שאני מסוגלת לעלות אותה כמה פעמים. תוך כדי הריצה חשבתי, שאולי כדאי לי לפתוח את ספרי האנטומיה שלי ולבדוק לבד מה באמת זה היה אבל בסוף ויתרתי. אני לא אדם דתי וגם לא במיוחד רוחני, אבל לרגע הרגשתי משב של אנרגיות חיוביות. גם בכל העניין הזה של אנרגיות אני לא הכי מאמינה אבל בכל זאת, עד אתמול חשבתי שאני יותר בתקופה של תקלות מאשר בתקופה של ניסים, והבנתי שאולי בכל זאת, לא הכל אבוד.