מאת: איתי אפרימי

תחרות איש ברזל קלגנפורט אוסטריה – סיכום התחרות שלי.

יומיים לפני התחרות כבר ידעתי ובעיקר הרגשתי שהמזל לא שיחק לנו הפעם, התחרות תהיה 33-34 מעלות עם אחוזי לחות גבוהים. באימונים רכבתי מספר פעמים מרחק גדול (170-180 ק"מ) לאחריו יצאתי לריצה בצהריים בחום, משהו לא דפק, הגוף שלי עובד פחות טוב בחום וזה הטריד אותי מאוד. מה אני עושה? חששתי שללא קשר לכושר בו אני נמצא, בתחרות כל כך ארוכה זה עלול להיגמר בהליכה של המרתון כתוצאה מהתכווצות שרירים או חלילה אפילו במכת חום והתעלפות, בתנאי אקלים כאלה זה קורה אפילו לאלופי עולם. התייעצתי עם שוקי שוקי סרויה וארז תבור ושניהם אמרו: עזוב את השעון והקצב, תדאג אך ורק להרגיש טוב בתחרות, שתייה ואוכל מעל הכל, אם תרגיש טוב גם הקצב יהיה טוב.

יום התחרות

6:45 בבוקר, קלגנפורט אוסטריה. איזה מתח. לחץ. שנתיים של אימונים מתנקזים לתחרות אחת. איך יילך לי היום? עומד על קו הזינוק עם עוד 3,000 מזנקים. מימיני ומשמאלי נמצאים האירופאים חמושים בקוביות בבטן ו-7 אחוזי שומן. אריות שקטים ומפוקסים. עבורם זה אירוע ספורט רציני בסדרי גודל של האולימפיאדה. מזנקים על פי הערכת הזמנים לשחייה שהתבקשנו לתת. יאללה קדימה סופסוף יוצאים. מסתכל לשמיים. אלוהים תן לי את הכוח לעבור בשלום את היום הזה.

איתי אפרימי | צילום: טל אפרימי

3,900 שחייה (160 בריכות), תענוג מים חמים. שוחה בתנועות ארוכות, מקפיד על הגריפה לא להתעייף. מתחיל לעקוף עשרות, נהנה. 3,000 מטר מאחוריי ואני נכנס לתעלה הצרה. מים עכורים. לא רואים כלום. הרבה שחיינים אחד על השני. מכבסה של 800 מ׳, מתי זה כבר ייגמר? לאחר 1:07 שע' אני בחוץ. מבסוט. אחלה התחלה. יאללה לאופניים.

אופניים 180 ק"מ (תל אביב – קריית שמונה). איזה נוף עוצר נשימה: שדות תירס, הרים, טירות, המקומיים יוצאים מהבתים בהמוניהם ומעודדים ללא הפסקה. פשוט מעורר השתאות. איזו תרבות ספורט. מזג האוויר מעולה בשעתיים הראשונות, אבל תקלה ראשונה. הקליט מתחיל להתפרק לי מהנעל. כנראה מההליכה בשטח החילוף. כבר 4 שנים שאני רוכב וזה בחיים לא קרה לי. חוק מרפי עובד שעות נוספות, דווקא עכשיו? עוצר אחרי 38 ק"מ והטכנאי מתקן לי זריז.

מתקדם. מזג האוויר מתחמם. שותה כל 5 דקות. אוכל כל 10 דקות. חם. 38 מעלות. מתעסק המון עם האוכל והשתייה. לא בא לי לאכול או לשתות. דוחף בכוח. מגעיל אבל אין ברירה. גם קשה להיות בתנוחה האירודינמית. הוואטים והקצב נמוכים ממה שתכננתי, אין מה לעשות, בחרתי אסטרטגיה ואני חייב לדבוק בה. על גב המתחרים נמצא המספר ודגל המדינה ואני מתחיל להכיר את הדגלים של כל מדינות העולם. הרבה עליות, ארוך. אמרו שאחרי הקילומטר ה-155 יש רק ירידה. אז אמרו. מסיים את הרכיבה מבואס. 5:50 שע'. זמני אימון שאני עושה לבד בפלמחים ובנוסף אני עייף. רגע שפל. אפשר לסגור את הבסטה על התחרות?

בשטח החילוף פוגש את טל. היא מעדכנת אותי שאני בזמנים טובים. גם ארז פוגש אותי ואומר לי שהיתה לי רכיבה טובה. על מה בדיוק הם מדברים אני תוהה לעצמי (בדיעבד מתברר שכולם האטו בגלל החום).

איתי אפרימי | צילום: טל אפרימי

ריצה (מרתון 42.2 קמ) כבר 14:00 בצהריים. חום של 33 מעלות. אבל וחפוי ראש יוצא לריצה. מותש. איך אני רץ עכשיו את המרתון? אומר לעצמי פשוט להמשיך לעבוד. תזונה ושתייה. פשוט תרוץ בלי לחשוב ותקווה לטוב. 3 ק"מ ראשונים קשים מאוד. הגוף מסתגל לריצה. עוצר בתחנת ההזנה. קצת קולה. דוחף ג׳ל, איזה גועל, כל הגוף צמרמורת. אלוהים מתי הסיוט הזה נגמר?

ממשיך לרוץ, הכי חשוב לא להפסיק. מחבר צעד ועוד צעד. ואז שם, בנקודה הכי חשוכה, פתאום נדלק האור. מתחיל להיכנס לקצב, מתחיל להרגיש טוב! לידי מאות אנשים הולכים. קשה לאירופים עם החום הזה והלחות. התכווצויות שרירים. התייבשות. אמבולנסים, אנשים פשוט מתיישבים על הרצפה ומתמתחים, אחד נרדם בתחנת אוטובוס. פנים נפולות של ספורטאים שפשוט נגמר להם הכוח. בקיצור בדיוק מה שחששתי ממנו. ממשיך בקצב לא רע בכלל. 5:10-5:20. בכזה חום זה נדיר.

מבסוט רץ בכיף יאללה קדימה זה הזמן שלי לפתוח רגליים וזה הגיע ברגע הכי טוב שיש. האסטרטגיה הצליחה. הצלחתי לנהל את האירוע. תופר קילומטר ועוד קילומטר. מזג האוויר מתחיל להתקרר, חגיגה, התחלתי מקום 900 את הריצה ואני כבר מקום 400. אשכרה עקפתי 500 אנשים – את הכסף סופרים במדרגות. מתקרב לסיום. התנהלתי טוב ולמרות שאני כבר 11:48 שע' בפעילות רצופה בעומס חום אני מרגיש ממש טרי. יכול להמשיך עוד 10 ק"מ בכיף. זה היה ניצחון הרוח ודבקות במטרה, הצלחתי לסיים ועוד עם חיוך, תחושת סיפוק אדירה, מרגש, התחרות הזו לא שברה אותי. יכולתי לה. אני איירונמן.