הכול התחיל לפני מספר חודשים במרתון ירושלים, כאשר ראיתי במתחם הזינוק חבר מהלימודים שלא נפגשנו למעלה מעשור, אשר היה שם עם עוד כמה רצים ועם עגלות ארוכות (למדתי שזה נקרא "עגלון") ואיתם היו מספר אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
בפעם הבאה שראיתי אותם זה כבר היה על המסלול, ומי שרץ אי פעם במרתון ירושלים ולא חשוב איזה מקצה, יודע שהדבר מאתגר מאוד גם מבלי לסחוב או לדחוף עגלה ועליה אדם בוגר בעליות ובירידות שהן חלק מהמסלול.
זה היה הרגע שבו הבטחתי לעצמי שגם אני רוצה לחוות את החוויה העוצמתית הזאת יחד עם אחותי ספיר, שבעצמה מוגדרת כבעלת "צרכים מיוחדים".
למחרת, יצרתי קשר עם נציג מאותה עמותה שפגשתי בירושלים, "עמותת ארז" ביררתי קצת פרטים ולהפתעתי הרבה נעניתי שאני מוזמן להגיע לקחת את העגלון ולשאול אותו לטובת האימונים והמרוץ עם אחותי ללא כל עלות. אחרי קפיצה לדרום לאסוף את העגלון ועל הדרך פירוק הרכב על מנת להכניס אותו (זה ארוך מאוד!), כל שנותר זה להתחיל לרוץ ולהתאמן….
מני שחק ואחותו במרוץ פתח תקווה | צילום: SportPhotography
אחותי חוזרת הביתה כל סוף שבוע שני, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לנו, יצאנו להתאמן יחד ברחובות שוהם. למי שלא מכיר, העליות בשוהם לא מביישות אף מסלול אחר ולמעשה, אין בשוהם ממש מישור, ותמיד כשאנחנו רוצים לרוץ מרחקים גדולים במישור, אנחנו נוסעים לתל אביב.
האימון הזה הפגיש אותי עם המציאות שקל זה לא יהיה. באותה תקופה הייתי בכושר שיא וחשבתי לקחת את האתגר צעד אחד קדימה ולנסות להשלים את מקצה ה-5 ק"מ במרוץ הלילה של פתח תקווה בפחות מ-20 דק' יחד עם אחותי והעגלה. את אותו אימון ראשון, שבדיעבד היה גם היחיד, סיימתי עם הלשון בחוץ ועם חישוב מסלול מחדש שבמקום לכוון לתוצאה מסוימת, אנסה לרוץ הכי חזק שאני יכול ומה שיהיה, יהיה.
תכניות לחוד ומציאות לחוד, ובפועל מה שקרה זה שנפצעתי באגן מעט לאחר מכן, מה שמנע ממני לרוץ ולהתאמן תקופה – לא עם עגלה ולא בלי עגלה – מושבת!
זה היה שיא עונת המרוצים וסוף העונה והייתי בשיא הכושר עם קביעת שני שיאים אישיים ב-5 ק"מ ו-10 ק"מ, אבל אחרי מספר שבועות של כאבים, ידעתי שעליי לוותר על כל שאר המרוצים על מנת להגיע כשיר למרוץ הלילה של פ"ת ולעמוד בהבטחתי לאחותי.
מני וספיר במרוץ פתח תקווה | צילום: פרטי
וכך עשיתי, מה שהיה עבורי קשה לא פחות מאימונים, זה לוותר על אימונים, לתת מנוחה לגוף ולאפשר התאוששות, טיפולי פיזיותרפיה וכדורים אנטי דלקתיים – אבל זה השתלם. אל קו הזינוק של פ"ת הגעתי מצד אחד כשיר וללא כאבים, ומהצד השני – ללא אימונים בכלל עם העגלון, שזה לכשעצמו מאתגר מאוד, בטח בסביבה צפופה של קו זינוק.
לאחר בירור קצר עם ההפקה, נאמר לי שלא לעמוד על קו הזינוק, אבל להיצמד לצד הדרך ולצאת בזהירות יחד עם כולם, וכך מצאתי את עצמי עם העגלון מתחת לבמה שמוקמה כ-20 מטר לפני קו הזינוק. כבר בהמתנה להזנקה ואפילו בדרך למתחם הזינוק המבטים היו עלינו וקריאות עידוד נשמעו מכל עבר.
בתור מאמן ורץ ותיק ומוכר אני רגיל להגיד שלום להרבה מאוד אנשים במרוצים, אבל הפעם מרכז העניינים הייתה אחותי והיא זכתה ובצדק – לכל קריאות העידוד האפשריות. אני הייתי שם רק כדי לאפשר לה לקחת חלק בעולם הריצה שמהווה נדבך חשוב בחיי.
יוצאים לדרך ומסתבר שזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שחשבתי… האורך של העגלה עלול לגרום לכך שאתה תפגע במי שנמצא גם מטר וחצי לפניך ובקו זינוק צפוף זה כמעט בלתי אפשר לרוץ ולפרוץ קדימה, אז את הק"מ הראשון שהיה ברובו בירידה ביליתי בריצה כמעט במקום וניסיון נואש לא לדרוס את כל מי שהיה לפנינו.
מני וספיר עם העגלה המיוחדת | צילום: פרטי
מיד בתום הפנייה הראשונה, סוף סוף הגענו למישור וגם לאפשרות לרוץ בנתיב הנגדי ולעקוף את כל הרצים שלפנינו מבלי לחשוש להיתקע בהם ולפגוע בהם. אבל גם כאן, נתקלתי לראשונה בחוויה שלא הייתה לי באף מרוץ – כל רץ או רצה שעקפנו צעקו לנו כל הכבוד ועודדו אותנו להמשיך. כך היה גם בנקודות המים, ההכוונה וכמובן – הקהל שברחובות.
קשה להסביר את התחושות שיש בגוף בזמן התגובות האלה מהסביבה ואת תחושת האחריות שיש לי בתור מי שדוחף את העגלה. כמה שקשה לי, אין שום סיכוי שאני מאט… עקפתי כבר די הרבה אנשים ואני יודע שאני יחסית מקדימה והכביש כבר יחסית פנוי, אבל הכול כואב – אני לא רגיל לרוץ עם הידיים קדימה על הכידון ואני מתחיל לדחוף את העגלה עם יד אחת ולהחליף כל כמה צעדים.
אחרי נקודת הסיבוב אני כבר רואה את המתאמנים שלי חולפים אל מולי והעידוד שלהם כבר לוקח אותי לעולם אחר. אני גם צריך להמשיך לעבוד קשה ומצד שני, אני מעודד אותם חזרה, אבל בראש אני כבר חושב על העלייה שמצפה לנו בסוף המסלול. עוד ק"מ חולף, אני מתנשף כמו שלא התנשפתי מעולם, אבל יודע שלא נותר עוד הרבה וגם שבפעם הראשונה בחיי – המשפחה מחכה לנו בקו הסיום – אז מוצאים גם את האנרגיה שאין כבר בגוף, אלא בראש ובלב.
את קו הסיום אנחנו חוצים כאשר אחותי מרימה את הידיים לשמיים בהנאה ותנועת ניצחון – שהיה שווה את הכול. סיימנו בזמן של 22 דק', שבהתחשב בנסיבות ריצה גם אותי ואולי אפילו גרם לי לפנטז על מרוץ נוסף משותף בעתיד. כי אם לא נכוון, לא נגיע. הסלוגן שחרוט על דגל המועדון הוא: "אם תרוצו, אין זו אגדה" – וזה לגמרי היה ערב שהביא את המשפט הזה למבחן המציאות.
הכותב: מני שחק | מנהל ומאמן ראשי "רצי100מני"
