6 שבועות נותרו למור שלזינגר עד לתחרות הישראמן באילת, האימונים קשים לה והמנוחה רחוקה ממנה. "ומה עם מנוחה, אחרי האימון הזה?" גם למשפחה מגיע בילוי עם אמא, המנוחה כנראה תצטרך לחכות. מקסימום נישן בסרט."
מאת:מור שלזינגר
כבר על הנייר האימון נראה קטלני: "45 דקות חימום, 60 דקות בגבעות בדבוקה, 3 פעמים טיפוס 20 דקות בזון 3, ירידה 10 דקות, 120 דקות נג"ש בזון 2 גבוה. ואז 90 דקות ריצה בזון 2 בסוף הרכיבה". המציאות כרגיל עולה על כל דמיון. שבת בבוקר ואני קפואה מקור. שמה עלי עוד ועוד שכבות: שרוולים, שרוולי רגליים, ערדליים, מעיל ואז מגלה לחרדתי שנעלי הרכיבה שלי עדיין ספוגות מים מאימון הגשם אתמול. קר!!! אבל לא נורא, בשביל זה יש חימום.
החוליה החלשה זו אני
חימום אמרתי? יוצאים לדרך, אני מסתכלת מסביב לראות מי הגיע היום לרכיבה, ומבינה שאני בבעיה, כולם כאן חזקים ואני החוליה החלשה. ואכן, מהר מאוד החימום שלי הופך לאימון אינטרוולים, עם כל גבעה קטנה בדרך. בצומת אליקים מתחלקים לשתי קבוצות ויוצאים בטמפו לכיוון בא"ח גולני, אחד ממסלולי רכיבת כביש היפים בארץ לדעתי. כבר בגבעה הראשונה כשאני נופחת את נשמתי בנסיון להחזיק עם הדבוקה, אני מנסה לקבל שחרור מהמאמן ולהציע שימשיכו קדימה בלעדי. הנסיון נכשל. אימון האינטרוולים ממשיך. בשלב מסויים עלייה ארוכה במיוחד מכריעה אותי, ואני נושרת מהדבוקה, אבל אז הם מסתובבים ואני שוב מנסה לשרוד בדבוקה. הנסיון כמעט מצליח, עד שהעליה הארוכה מכריעה אותי שוב.
לקראת סוף העלייה, פתאום אני רואה מולי את דני, שכמובן הגיע ראשון למעלה, הסתובב וירד עד אלי. מגיע ורוכב לצידי בשקט. מדהים כמה שהמחוות הקטנות האלו עושות הבדל ענק בהרגשה. פתאום אני לא לבד. סוף העלייה, ודני מצביע אל הדבוקה שנמצאת כמה עשרות מטרים לפנינו, מרחק אמנם קצר, אבל בלתי אפשרי לסגירה בשבילי, ומודיע לי, "תופסים אותם, שבי על הגלגל שלי". ריכוז עילאי, לא מורידה לרגע עין מהגלגל סנטימטרים ספורים לפני, כדי לחסוך באנרגיה כמה שאפשר. רגע אחד של חוסר ריכוז והמחיר יהיה יקר. המאמץ אדיר, אני בקושי נושמת, אבל המרחק נסגר, ושוב אני מוצאת את עצמי חזרה בדבוקה, מוגנת מהרוח. עולים, יורדים, אימון האינטרוולים ממשיך, אבל בגבעות הקטנות אני עוד מצליחה לשרוד.
מי אמרה עליות ולא קיבלה?
שעתיים לתוך האימון, מכאן זה טיפוס, כל אחד בקצב שלו, ואני מתאוששת לי. עוד שעה וחצי של עליות, עם נופים משגעים, אוויר צלול ואני נכנסת לראש הנכון. חזרה מטה, נפרדים מהרכב ומשאר הקבוצה, ופונים שוב לכיוון בא"ח גולני. אין הנחות למי שמתאמן לאיש ברזל.
עליות, ירידות, הרגליים כבר מותשות ועייפות, וקשה לי נורא. אני לא מצליחה להעלות דופק כמו שצריך, ובסוף מתייאשת מלנסות. העיקר שאני בדופק אירובי. אני מנסה שלא לחשוב כמה זמן עוד נותר לי לאימון. אני כבר יודעת שאסור, מנטלית זה שובר לדעת שנשאר כל כך הרבה. מתרכזת בלחשוב על כאן, ועכשיו, אבל קשה לי. נינה קצת לפני, ואני מנסה לא לתת לה לברוח. לשמור על מרחק קבוע. זה דורש הרבה ריכוז, אבל עובד, ודי מפתיע אותי שאני מצליחה. הנוף מדהים, אני מצלמת עוד תמונה, והטלפון צועק שנגמר הזכרון.
תגידי תודה שאת כאן
בא"ח גולני, מסתובבים, ומתחילים לחזור. אמרתי כבר שקשה לי? אז כעת עוד יותר קשה. השד הקטן על כתף שמאל מרים את קולו ואומר, "תזכירי לי למה בעצם את עושה את זה ובשביל מה את צריכה את זה?" הייאוש מתחיל להשתלט עלי. אני מעיפה מבט חטוף ימינה, אל הגבעות הירוקות הקסומות שנפרשות מלוא העין, נוף מדהים ועוצר נשימה. "תגידי תודה שאת כאן" אני אומרת לעצמי, "תגידי תודה שאת יכולה להרשות לעצמך את הרכיבה הקסומה הזו, בתוך כל היופי הזה", וזה עוזר. אני אסירת תודה לגוף שלי, לרגליים החזקות שלי, שמאפשרות לי את זה. מכאן והלאה זו המנטרה שלי לאימון הזה: "תגידי תודה שאת כאן".
הטלפון מצלצל, ואני רואה שזה מהבית, עונה בדאגה וחושבת לעצמי, מה פתאום מתקשרים אלי באמצע האימון? שיחיה, מהצד השני של הטלפון שאל, "את עדיין רוכבת?", אני מתנשמת בכבדות, באמצע העליה, והתשובה מובנת מאליה. במשך השיחה קובעים תכניות להמשך השבת: מסעדה… סרט…, ולי בראש עוברת מחשבה, "ומה עם מנוחה, אחרי האימון הזה?" גם למשפחה מגיע בילוי עם אמא, המנוחה כנראה תצטרך לחכות. מקסימום נישן בסרט.
עוד נג"ש חזרה לרכב. הרוח איתי לשם שינוי, המהירויות טובות, אבל אני יודעת שאני אמורה לרכוב יותר מהר לפי הדופק. מכאן והלאה זה ריכוז עילאי, לא לוותר. הרגליים עוד יודו לי על זה בישראמן. כמה זמן נשאר עד לאוטו? לא יודעת. אני נזכרת בדברים של אודי, על חוסר הידיעה, חוסר ההיכרות עם המסלול ומתי הוא יסתיים, שמוסיף עוד קושי מנטלי לאימון. וזה בדיוק מה שעובר עלי עכשיו. מתרכזת בלחשוב על כאן, ועכשיו. עוד קילומטר, ועוד קילומטר, הנה בת שלמה, הנה זכרון, הנה צומת פרדיס, פונה שמאלה בשמחה, אבל מה זו רוח הפנים הזו? לא נורא, תיכף נגמר.
וריצה ארוכה לקינוח
5:45 שעות לאימון, ואני חזרה באוטו. החלפה מהירה, לוקחת עלי עוד ג'לים, שתייה, ויוצאת לריצה. הרגליים מרוקנות בתחילת הריצה, מסרבות להתאושש. שעה שישית לאימון, ואין לי מושג איך אני שורדת עוד שעה וחצי ככה. "תגידי תודה שאת כאן" אני מזכירה לעצמי, וזה עובד. הנוף נראה אחרת בריצה, יש זמן להתרכז בפרטים קטנים, לשים לב לצב שעובר בדרך, תוכי ירוק על הגדר, עדר כבשים שמתחממות בשמש, ובלי לשים לב אני מגיעה לשמורת נחל תנינים. שלום לים מרחוק, וקדימה חזרה. באופן מפליא אני מגיעה לשעה השנייה של הריצה וקל לי יותר. הרגליים נכנסות לקצב, אמנם כואב לי בכל מיני מקומות בגוף, אבל, היי, אני בשעה השביעית של האימון, זה די צפוי, לא? אני מחליטה בשביל הנסיון להגביר את הקצב, לוקחת עוד ג'ל, שלוק שתייה, ומסתבר שיש עוד ברגליים. כמה מפתיע ולא צפוי. אני מסיימת את הריצה בתחושה שיכולתי לרוץ יותר.
לפרק הקודם / יומן אימונים בדרך לישראמן
