בשנה שעברה השתתפתי באחת הסדנאות של המאמן דניאל קרן שם הוא סיפר לנו על תאוריית "שק תפוחי האדמה". מאוד אהבתי את התיאור. בלי לאגד במלים את השקפת העולם שלי ודרך ההתנהלות שלי בעולם מאז ומעולם, כך התנהלתי לאורך כל השנים. וזה גם מה שהביא אותי לממש את ייעודי בחיים. (ואין לי כל ספק שהריצה היא הייעוד שלי בחיים. הריצה היתה, קיימת ותמשיך להיות דרך החיים שלי.

בכל רגע נתון אני גם אלופה וגם "שק תפוחי אדמה" | צילום: דורון סרי

עוד טורים של נילי אברמסקי בשוונג
נילי אברמסקי מאחלת למרתון טבריה "שיתגרש" מההורים שלו
מדוע המרתונים בישראל מכעיסים את נילי אברמסקי?
נילי אברמסקי: "אני דורשת התנצלות והבהרה בנוגע לשיא הישראלי שלי במרתון"

להיות תמיד בפרופורציות

בכל אחת ואחד מאיתנו צריכים לדור בדרך קבע שתי אישויות. הראשונה היא זו שמכירה בערך עצמך. שמגדירה אותך לעומת כל אלו שנמצאים מאחוריך. השנייה היא גם זו שמכירה את הישגיך, אבל מגדירה אותם לעומת כל אלו שנמצאים לפניך. כאשר מתנהלים בעולם הזה בכל רגע ורגע נתון, מתוך תחושת כבוד לכל אלו שמאחוריך ולכל אלו שלפניך האנרגיה להשגת היעדים היא מתוך מקום אמתי נטול אגו ומלא הכרת תודה על הדרך ועל הפרטים הקטנים שהדרך מכילה.

לפני מספר שנים שמעתי ראיון ברדיו עם שלמה ארצי. אחת השאלות שהוא נשאל היתה, "איך הוא חוגג לאחר כל הופעה בקיסריה שם אלפי מעריצים עוטפים אותו בחום וסגידה". התשובה שלו היתה נפלאה מעיניי. הוא סיפר שהדבר שהוא הכי אוהב לעשות הוא לנסוע לבד במכונית שלו לאורך כביש החוף ולהיות מוקף במאות כלי רכב בהם ישנם אלפי אנשים שבכלל לא היו במופע שלו ולא השתתפו בחגיגות ובכלל לא יודעים על ההופעה שלו. זה מוריד אותו חזרה מהאולימפוס ונותן לו בחזרה את תחושת הפרופורציה וההסתכלות על כל ההצלחות. זה מה שהכי עוזר בדרך להתמודדות עם הקשיים והכישלונות.

לאורך כל העשור הראשון של קריירת הריצה שלי (החל מגיל 13), הדבר שהכי אהבתי לעשות לאחר כל תחרות ובמיוחד לאחר ניצחונות היה לחזור הביתה וללכת ולשטוף את מדרגות הבניין שבו גרתי. אין כמו לחזור מהמקום הכי גבוה וללכת ולבצע עבודה כל כך בסיסית. עבודה שמזכירה לך לקחת הכל בפרופורציה ולהעריך את החיים כמו שהם ואת הפרטים הקטנים שהם אלו החשובים באמת בעולם. כבר בתור נערה ידעתי שמה שיעשה את החיים שלי למאושרים ומספקים, הם לא המדליות והגביעים אלא הדרך עצמה והאנשים שיהיו איתי שם.

שיאנית עולם ושיאנית ישראל | צילום: באדיבות נילי אברמסקי

"משאירות לי אבק"

אין ספק שרצוי שדרך הריצה הסיזיפית, תהיה שזורה לעתים באבק מדליות שיאים תארים וגביעים, אבל לא הם שמגדירים את הדרך ואת הסיפוק ממנה. לדעת להכיר בערך עצמך ולגביי זה אומר לדעת שהגעתי למעמד של שיאנית ישראל בריצות ארוכות. אז נכון, אני אלופה, אבל בכל רגע נתון אני גם אלופה וגם "שק תפוחי אדמה" לעומת כל אותן בנות אחרות בעולם שמשאירות לי אבק. ומאז ומעולם לאורך כל שנות הריצה המקצועית שלי בכל רגע נתון רצתי מתוך כבוד והערכה לכל אלו שהגיעו אחרי במרוץ ומתוך הידיעה של כל הרצים שהיו לפני וניצחו אותי, או היו יכולים לנצח אותי בלי למצמץ אם היו משתתפים והייתי מתמודדת מולם.

וזה נכון לגבי כל אחת ואחד. זו שרצה 40 דק' ומרגישה שהיא אלופה ומשיגה את רוב הבנות, אך היא צריכה לזכור שהיא גם שק תפוחי אדמה לעומת זו שניצחה בזמן של 35 דק'. או זו שרצה בזמן של 70 דק', אבל מרגישה כמו שק תפוחי אדמה לעומת כל הבנות שניצחו אותה. היא רק צריכה להסתכל לאחור ולראות את כל אותם הרצים שיסימו אחריה שלעומתם היא ממש ממש אלופה וכל האנשים שבשבילם לעשות 10 ק"מ זו משימה בלתי אפשרית.

זו תמיד היתה אחת הסיבות שבסוף כל מרוץ הייתי חוזרת ומעודדת את כל הרצים שסיימו אחריי. כי בעייני כולם היו אלופים עד הרץ האחרון במרוץ. לדעת להסתכל על כל אחת ואחד כאל האלופים שהם, זו התכונה הכי חשובה. לראות בכל אחד ואחת את האלוף שבו. להתייחס לכל אחת ואחד כאל אלוף ואף פעם לא להתייחס אליו כאל שק תפוחי אדמה.