אחרי שניסה את מזלו ככדורגלן וכדורסלן (לא מקצועי), אחרי שהעביר עם אישתו שנה שלמה באירובי, מצא בני תבורי אהבת אמת ברכיבה על אופניים. השטח הוא התחום שלו (מחשש להידרס בעיקר) ועדיף בעלייה
מאת:בני תבורי
החיים הספורטיביים שלי התחילו בכדורגל שכונה – מגיל שש עד שהברך שלי התפרקה בגיל שלושים וקצת. עברתי להליכה ספורטיבית, ונהייתי תותח. כשהגעתי לקיבוץ כמה חבר'ה צעירים גררו אותי לכדורסל. למדתי צעד וחצי והפכתי לקלעי שלשות מצוין. הזריקה שלי הייתה בנוסח רורי דלאפ (מוציא זריקות החוץ המטורפות), אבל הכדור איכשהו נכנס.
זה נגמר לא טוב. בשבת אחת אחרי הצהרים, ליאור פרלמן, אולסי בפי כולנו, התיישב פתאום באמצע המגרש, מלמל משהו לא ברור ועצם את העיניים. ליאור האהוב, שחקן נבחרת ישראל בכדורעף, מת לנו בידיים. האירוע המבעית פירק את הנשמה ואת העסק.
צילום: Paul Jerry
לרוץ אני מוכן רק אחרי כדור, והצורך בספורט נוסף להליכה הביא אותי לנסות מחול אירובי. בחיי. אשתי ואני, עם עוד שמונה חביירות, מקפצים יחד לצלילי אגדודודו או אוצאוצאוצ אחר. בהתחלה אתה נבוך, מסתכל לצדדים, אבל מהר מאוד מבין שכולם נראים מגוחכים באותה מידה, ומתחיל להתרכז במדריכה הנאה והאנרגטית. אחרי כמה דקות אתה כבר בקושי נושם, מצחין מזיעה ומבקש נפשך למקלחת. כך במשך שנה.
בינתיים קיבלו נמרוד ובועז, התאומים בני השש לבית חמו, שכני בקיבוץ, זוג אופניים. לא ארחיב בפרטים, אבל מדובר בתופעה איבל קניוולית ייחודית. האבא המאושר בילה אחר צהריימים שלמים בבניית ראמפות וסלילת סינגלים ביער הסובב את הקיבוץ, רק כדי להשביע את בניו במנת האדרנלין הנדרשת להתפתחותם, שנהיתה תובענית מיום ליום.
כדי להשיג את התאומים, הצטרפו הוריהם לרכיבה, ואחריהם עוד אחד ושניים ויותר. זה הפך לטרנד. איזה שלושים חבר'ה, בטייטס, מרביתם יכולים להיכנס בלי בעיות לקטגורית ה-בי.בי.דאבליו בסרטים לגדולים, טסים על אופניים בכל שעה פנויה. כבר לא מדברים על כלום פרט לאופניים, והשפה שלהם כוללת ביטויים מוזרים כמו שימאנו, רוק שוק, טרק, ספיישלייזד, קליטים, ושמות של משקאות אנרגיה.
העסק התרחב והגיעו רוכבים נוספים מבחוץ, ובתוך כל המהומה אני מתלבט. אופניים הם דבר יקר, שדורש השקעה תמידית, ואם אתה לא בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות, חבל להתחיל. התאומים, אגב, נהיו אלופים בארץ ובאירופה, כולל בדאון היל.
במסגרת עיסוק נפלא שיש לי, קריינות והקלטת ספרים בספריה לעיוורים (זו שעומדת להיסגר בגלל מחסור בתקציבים ופוליטיקה פנימית הרסנית) יצא לי להקליט את ספרו של חנוך מרמרי "על האופניים" (הוצאת "עם עובד" 2005). הספר נדמה בעיני לניסיון מוצלח מאוד ליצור את הגרסה המזרח תיכונית והמיוזעת ל-"זן ואמנות אחזקת האופנוע" של פירסיג, ספר שהיה פריט חובה לזיין המתחיל בסיקסטיז ובסבנטיז.
מרמרי הוציא תחת ידו יצירה מרתקת, מרגשת, מטלטלת, כתובה בישראלית נפלאה. הקטע בו הוא מתאר את הפעם הראשונה שירד את האלפים בתוך דבוקה הוציא אותי מתא ההקלטות על סף התקף חרדה. יש בספר הזה היסטוריה והווה של הרכיבה בישראל, יש סיפורים על תאונות קטלניות, ביקורת על רשויות, מגוון חוויות, תיאורים נפלאים של מקומות באירופה ובארץ. ישראליאנה כמו שאפשר לאהוב.
ההחלטה נפלה. מן מפץ גדול קטן שכזה. מרמרי אמנם רוכב כביש ודי בז לרוכבי השטח, "שטיחונים" בספר, אבל הטירוף מדבק. לפני שלוש שנים רכשתי אופניי הרים יד שנייה (TREK FUEL EX 8 אם זה חשוב), ביגוד מתאים, קסדה, שלוקר, נעליים. זה יקר כמו שזה נשמע, אבל הסיפוק מובטח. לגמרי. זה הספורט שלי עכשיו. אני משקיען, טוחן עליות, אבל שפוי. קטן עלי להתאמץ בעלייה, אבל אין לי עניין בטיסה של 50 קמ"ש בירידה תלולה זרועת אבנים ודרדרת. למעשה אני הרוכב היחיד בעולם, כנראה, שנוסע בעליות מהר יותר מאשר בירידות.
הסיפור של אופני השטח החל בעולם בסוף הסבנטיז, ליד מיל וואלי בקליפורניה. ג'ו בריז היה היפי שחיפש ריגושים וגארי פישר הבין שאפשר לעשות מזה כסף. מהר מאוד הוחל בייצור סדרתי של אופני שטח, הטכנולוגיה נסקה ביחס הפוך למשקל האופניים, ובניינטיז החל הבום הגדול שנמשך עד היום. הרגלי שעות הפנאי שונו ומיליונים, כך מסתבר, לא טועים.
על כביש אני לא רוכב. פוחד לאללה. היחס לרוכבי האופניים בישראל מחפיר כמו היחס לנשים בסעודיה. זה בסדר שנתקיים, רק שלא יראו אותנו. בשטח אתה יכול להיות מותקף על ידי פרה, משפחת חזירי בר יכולה לחצות לך את השביל עשרים מטרים מהאף, אבל לא תידרס מתחת לגלגלי פול טריילר. מספיק קשה לנשום ברכיבה גם בלי האגזוזים, ואין כמעט רעש.
יש חריקות של הצמיגים, ציוץ ציפורים מדי פעם והקללות של החבר'ה לידך. יש ריחות של פריחות וגללים טריים, עשן מדורות ועושר של צבעים. הנוף נראה כמו בגלויות, ושעות אחר הצהרים הן הזמן הנכון להיווכח בכך. זהו. אפשר להתרכז יופי במהלך הרכיבה. לפעמים אני עורך תכניות לרדיו תוך כדי. לאחרונה גם אוסי הצטרפה וזה בכלל נהיה רומנטי, רק בלי הכינורות ברקע.
טחנתי וטירחנתי, וכפיצוי אני מצרף לינק לשיר נפלא של להקה נפלאה, שמכיל את הסיבה האמיתית בשלה בעצם אני כל כך אוהב אופניים. תיהנו.
צילום שער: Tanjadebie
בני תבורי – דה באזר
