האמת היא שבתוך קהילת אנשי הברזל בישראל מתרגשים פחות מההישג של לסיים תחרות למרחקים מטורפים של 3.8 ק"מ בשחייה, 180 ק"מ על אופניים ו-42.2 קילומטר בריצה. לא שזה פחות מדהים, פשוט בעידן שבו יותר מ-200 ישראלים יוצאים לאיירונמן אוסטריה ויותר מ-140 לצ'אלנג' רות בגרמניה, חברי הקהילה כבר התרגלו לראות עוד ועוד מכרים שמצטרפים למועדון המכובד.
סיפור יוצא דופן בתחום יוצא דופן. דרור גליס באוסטריה | צילום: באדיבות דרור גליס
בתחרויות האלה כל אחד עובר מסע מטורף ונלחם בכל כוחותיו, אבל עם כל הכבוד לאנשי הברזל החדשים והוותיקים שחזרו בשבועות האחרונים מאוסטריה, פרנקפורט או ונציה – יש לפעמים סיפורים שלא מאפשרים לעבור ככה סתם לסדר היום. תחרות איש ברזל היא זירה מצוינת לסיפורים מהסוג הזה ואחד מהם שייך לדרור גליס, אולי הגיבור הגדול מבין המשתתפים הישראלים באיירונמן אוסטריה השנה.
עוד כתבות בנושא
ליאור זך מאור מסכם את התחרות שלו באוסטריה
המרתוניסט העיוור גדי ירקוני ישתתף בריו 2016
כוח הרצון: האנשים שעושים מרתון ואיש ברזל עם פרוטזה
"עפתי באוויר כמו סופרמן"
גליס בן ה-45, יזם הייטק מפתח תקוה, הוא אחד מחבריו הקרובים של שניאור חשין ז"ל שנדרס למוות במהלך אימון רכיבה בשנת 2010. אחרי מותו הוקמה הקבוצה "החברים של שניאור", ששמה לה למטרה להמשיך את דרכו וכך מצא את עצמו גליס מתחיל להתאמן למרתון ללא רקע של ריצות ארוכות, וצולח אותו ארבעה חודשים לאחר שחברו הטוב נהרג. אחרי כמה שנים של מרתונים וטריאתלונים, הבחירה הטבעית של גליס היתה לעשות תחרות איש ברזל ראשונה באוסטריה, כפי שהוא מספר: "יצאתי יחד עם עוד חבר, גיורא אבן צור, לסגירת מעגל באוסטריה כי זו התחרות ששניאור התאמן אליה. התאמנתי לתחרות ברמה הכי גבוהה במשך שנה וזמן היעד היה לרדת מ-11 שעות, אבל אז קרה משהו ששינה את הכל", מספר לנו גליס רגע לפני שהוא נכנס לניתוח בכתף.
רגע לפני ההתרסקות. דרור גליס | צילום: באדיבות דרור גליס
את יום התחרות הוא פתח לפי התכנית ואת השחייה למרחק 3.8 ק"מ עבר ללא כל אירוע מכונן בזמן של 1:16:15 שע'. לאחר ההחלפה בשטח ההחלפה T1 הוא יצא לרכיבה וסיים את ההקפה הראשונה מבין שתיים (של 90 ק"מ) לפי התכנית והכל נראה מצוין עד שקרה הבלתי צפוי. "בקילומטר ה-92 היה לפני רוכב אוסטרי גדול ממדים, שבלי שום סיבה פשוט חתך ימינה לכיווני וזאת בלי כל התרעה מראש. אני הייתי ברכיבה מהירה שעמדה על 35-40 קמ"ש ולא היה לי סיכוי לצאת מזה. זה קרה כל כך מהר שלא היה לי לאן לברוח ולא הבנתי מה קורה איתי כך שהתפוצצתי עליו, עפתי באוויר כמו סופרמן ונחתתי על כתף ימין".
"כל עצירה היתה כמו תקיעת סכין". דרור גליס עם הכתף השבורה בעיגול האדום | צילום: באדיבות דרור גליס
רכב עם יד אחת עוד 90 ק"מ ולקינוח מרתון
אין דבר שפוי יותר מלהבין שבשלב כזה התחרות נגמרת, וגם אין שום איש מקצוע או מאמן שלא יגיד שזה הדבר הנכון לעשות. אולי גליס היה חושב על זה אם זו היתה עוד תחרות, אבל הרצון העז להנציח את חברו שניאור חשין על קו הסיום גרם לו לחשוב אחרת מיד עם הנפילה. "ראיתי את עצם הכתף והבנתי שהמצב ממש לא טוב, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לעמוד על הרגליים כדי שלא יביאו אלונקה וגם כדי לראות ששום דבר אחר לא נפגע. שניר עובדיה שהיה מאחורי כשזה קרה ניגש מיד לעזור ואז הגיע גם המאמן שלי אריאל הלר. ביקשתי מהם לנסות ולהחזיר את הכתף למקום, אבל הם לא הצליחו ואני סבלתי מכאבים. היתה שם רופאה מטעם התחרות, אבל היא אמרה לי שאם היא תטפל אני אפסל במקום. היא גם אמרה שהעצם מרוחקת מהיד כך שיש שבר בוודאות. שאלתי אותה אם אני אגרום לעצמי נזק במידה ואמשיך והיא אמרה שהנזק כבר נעשה. אז למרות שהמאמן אריאל הלר ממש לא רצה שאעשה את זה, החלטתי להמשיך לרכוב".
השאלה היא איך אפשר לרכוב עם יד אחת לעוד 90 ק"מ ועוד לרוץ לאחר מכן מרתון כשסובלים מכאבי תופת? אבל גליס חשב באותו רגע על דברים אחרים לגמרי: "השיקול שלי היה הנזק הנפשי שיגרם לי אם אני לא אסיים את התחרות. אמרתי לעצמי שבטח גם ככה לא אתחרה בשנה הקרובה בגלל הנזק שכבר נגרם והמחשבה היתה על הנזק הנפשי שיגרם בגלל ויתור – האם המחשבה הזאת חכמה? זה כבר בעיני המתבונן".
אריאל הלר אילתר כמה חתיכות בד וקיבע לגליס את היד וכך גליס יצא ל-88 קילומטרים נוספים עם יד אחת בלבד, ואם לא הספיקו הצרות באותו רגע גם התחיל לרדת גשם שוטף על המסלול. "מזג האוויר השתנה באופן קיצוני", מספר גליס, "היה קר והגוף שלי היה בטראומה ואני בכלל לא מסוגל להזין את עצמי תוך כדי רכיבה עם יד אחת, אז בכל תחנה עצרתי כדי לשתות או לקחת ג'ל. כל עצירה כזאת היתה כמו תקיעת סכין, ובהמשך גם יד ימין נרדמה והייתי צריך לעצור ולפמפם את היד".
"אף אחד לא העז להגיד לי להפסיק. דרור גליס חבוש בקטע הריצה | צילום: באדיבות דרור גליס
מאיפה שואבים את הכוחות?
על השאלה מאיפה שואבים את הכוחות במצב כל כך קיצוני, וכשהכל לרעתך, ענה גליס בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו שם כתב: "שניאור חברי האהוב , אתה הסיבה , אתה הכוח. נזכרתי בנסיעה שלך לנורבגיה , בצהריי אותו יום , שעשית תאונה עם האופנוע, חזרת הביתה חבול וחבוש בכל גופך עם יד שבורה, הסתכלתי עליך רועד, עם דמעות בעיניים ומקבל החלטה, שמבחינתי היתה לא ברורה, יוצאים לחופשה לא משנה מה. ואז, בעודי רוכב על אופניים , הבנתי שזה היה שיעור לחיים, נחישות, דבקות במטרה וכוח רצון. אתה לימדת אותי את כל אלה. דיברתי איתך כל הדרך, התלוננתי לך שכואב לי, שקר לי, שאני סובל. ידעתי בכל רגע שאתה היית ממשיך".
וכך אכן גליס המשיך עד לסיום קטע האופניים בזמן של 7:15:47 שע', שם כפי שהוא מספר, הוא הבין שהוא יסמן וי על אחד הדברים הכי מטורפים שאפשר לדמיין. "אחרי שסיימתי את הרכיבה הבנתי שאני מסיים את התחרות הזאת כי בריצה אני חזק. צוות רפואי שפגש אותי במקום ביקש לפנות אותי, ושוב שאלתי אותם אם אני עושה לעצמי נזק ואמרו לי שלא אז המשכתי. רצתי לאט, ברור שהרגשתי את הכאבים בכל צעד אבל הייתי על משככי כאבם ורצתי לאט. זה היה סיוט, אין לי מילה אחרת לקרוא לזה, התמודדות של 4 שעות וחצי".
בזמן שגליס נאנק מכאבים על המסלול כל החברים שלו שעקבו מהארץ ידעו מה קורה, וגם אחיו שנסע ללוות אותו באוסטריה. האולפן החם של קבוצת MYWAY בפייסבוק עקב בדריכות אחרי מה שקורה בשטח וכולם ידעו, כולל המאמן, שהדבר האחרון שגליס רצה זה שמישהו ירמוז לו שהוא צריך לפרוש. "אף אחד לא העז להגיד לי להפסיק, פשוט שאלו אותי אם אני נושם, אמרתי שכן אז 'יאללה תמשיך'. אני יודע שמהצד זה נראה חסר אחריות לגמרי ואולי גם אני הייתי אומר למישהו אחר להפסיק, אבל בסופו של דבר ידעתי שבהתבסס על נקודת הפתיחה לא נגרם לי עוד נזק ודווקא קיבלתי עידוד אדיר".
למרות סיים את התחרות בזמן של 13:23:20 שע'
אין ספק שמדובר בסיפור גבורה אדיר בקטגוריית סיפורי הגבורה של עולם הספורט. את קטע הריצה הוא סיים בזמן של 4:30:52 שע' ואם שואלים את גליס אחרי ששב הביתה מאוסטריה מה המסקנה הנוספת להצלחה שלו, לזה שהוא הצליח לסיים את התחרות הזאת ב-13:23:20 שע' למרות הכל, וזה חוץ מהרצון העז לסגור את אותו מעגל, הוא מסביר: "באתי לתחרות הזאת כשאני יודע שאני מסיים אותה. אחוז גבוה של אנשים מגיעים לתחרויות כאלה עם חשש גדול, אבל היה לי ביטחון עצום. אחרי הנפילה אמרתי לעצמי 'אתה חזק, קרה לך פנצ'ר אבל הרגליים עדיין חזקות'. אם הייתי בסיטואציה שלא הייתי חושב שאפשר לעשות את זה הייתי מוותר".
חוסר אחריות משווע.
מניין הצורך להציג מעשה לא אחראי כמעשה הירואי??? הבנאדם נפצע ושבר את הכתף. היה צריך להפסיק את התחרות ולטפל בעצמו. אתם באמת חושבים שהמסר לספורטאים צריך להיות "בכל מחיר"? חוסר אחריות משווע.
שי יקר, ההחלטה להמשיך הגיעה לאחר התיעצות עם רופא התחרות ובאישורו. אפשר להתווכח על ההגיון להמשיך ולסבול את הכאב. זו היתה ההחלטה שלי . לא חייבים להסכים, דרור
בסוף ההחלטה לעשות מעשה כל כך חסר אחריות כלפי עצמך ולא פחות חשוב כלפי המשפחה שלך שכבר שילמה מחיר יקר עבור שעות האמון האינסופיות לתחרות הזו היא כמובן שלך. את ההנצחה לאובדן העצוב עד מאוד של חשין היה אפשר להשלים שנה הבאה.
אני לחלוטין מסכים עם המגיב שהצגת "ההרואיות" על ידי האתר פה היא לחלוטין לא במקום ומשדרת מסר מוטעה לקוראים.
אני לא מבינה גיל, ואם האתר לא היה מדווח על הסיפור הזה אז זה אומר שזה לא קרה? חובתם לספר את סיפור כזה ואחרים ולהראות את הכל הדברים לטובה או לשלילה – רק הקורא יחליט אם יש פה הרואיות (לא מצאתי שעשו פה "הצגת הרואיות") או טפשות. אנשים בוגרים יודעים לעשות את ההפרדה במה שטוב להם והם לא יחליטו מחר בעקבות כתבה להשלים איירונמן עם כתף שבורה. זה סיפור מצוין תהנו ממנו. אנשים שמבקשים לסרס או לצנזר דברים שקרו גרים בדרך כלל במדינות כמו סין ורוסיה
הכתב כותב " אין ספק שמדובר בסיפור גבורה אדיר" כך שזה לא דיווח אינפורמטיבי בשום צורה. אני מציע שתלמדי לקרוא עברית לפני שאת שולחת אנשים לרוסיה או סין.
אין ספק שהמחשבה הראשונה היא של חוסר אחריות אבל ביננו, עם כל החיים המשוגעים- עבודה, אימונים, משפחה ולאיו דוקא לפי הסדר הזה מותר לנו גם קצת להשתגע.
סחתיין.
היתה מטרה והיא להנציח את שם חברו הטוב שנהרג ונקטף בטרם עת, אי אפשר לשפוט את תעצומות הנפש של אדם שכל מטרתו העיקרית היתה זו. שאפו! זה חוזק נפשי ופנימי עצום!
נו, את באמת מאמינה שזו הייתה המטרה העיקרית? זה פשוט נשמע הירואי ונשגב יותר. בולשיט. זה זה נשמע טוב יותר. מה שעוד מטומטם זו ההחלטה לפרסם את הכתבה הזו באור קסום כל כך.
לעניות דעתי, הביקורת הנ"ל על התנהלותו של דרור בתחרות שגויה.
ביחס לאספקט הבריאותי – דרור קיבל החלטה מושכלת באתר התחרות לאחר התייעצות עם רופאה וכפי הנראה חוץ מכאב במהלך המשך התחרות לא היה בכך לגרום נזק נוסף. האיש לא המשיך בתחרות חרף פציעה מאיימת חיים אלא דרש מעצמו להתגבר על כאבים עזים ובכך מדובר בהחלטה ובביצוע אמיצים.
ביחס לאספקט המשפחתי – סדר העדיפויות של האיש בביתו והזמן שהוא בוחר להקדיש למשפחתו הוא שלו ואל לאיש לחדור לפרטיותו בעניין זה ובכך הביקורת הנ"ל איננה לגיטימית כלל! המבקרים אינם יודעים מהו הזמן כן מוצא להקדיש למשפחתו. אדם יכול להיות בביתו שעות רבות ולא להקדיש זמן איכות למשפחתו כלל ומנגד, אדם אחר יכול להתאמן ובד בבד למצוא זמן איכות להקדיש לבני משפחתו ובד בבד להוות מודל לבני משפחתו ולקרובים לו ובכך הוא נותן להם השראה וחוסן נפשי.
אין צל של ספק ששבר בכתף הוא כואב. מאוד. ואין ספק כי מתאמנים רבים היו מפסיקים את התחרות. האיש התגבר על כאבים עזים והשלים תחרות, שהיא כשלעצמה מפרכת, ועובדה זו מוכיחה, שוב, את עוצמתה של רוח האדם.
כמי שהתחרה בעבר בתחרות איש ברזל – בהחלט מדובר בסיפור אנושי חריג וראוי שמלמד על גבולות הנחישות והסיבולת.
העובדה שהמבקרים הנ"ל מצאו לראות רק את הביקורת ולא לראות את העוצמה ושאר הרוח שבסיפור האנושי הזה מצערת.
דרור, אינני מכיר אותך אבל ברור לי שאתה אדם מיוחד. מאחל לך החלמה מהירה וטובה.
כל הכבוד.
עשית טוב לעצמך ולא תצטער .החלטת לשקול עיניינית , לבדוק יכולת ולסיים.
גם ככה התחרות הזו עוסקת בנחישות והכל בראש.
תוצאה מצויינת למצב , ולסיים ככה זה פרס גדול עוד יותר . בטוח שתחזור לשם למען עצמך.
החלמה שלמה ומהירה.
לדעתי זה לא מעשה הירואי אך זו החלטה פרטית של המתחרה ונימוקיו עימו. רציתי להגיב לתגובתו הרהוטה של ירון שלא בפתיע אף הוא עשה איש ברזל. יש הרבה סיבות שמובילות אנשים לעשות את התחרות הכל כך קשה הזו ובחלק לא קטן מהמקרים אלו פשוט אנשים נחושים שהתחילו באמצע החיים לעשות ספורט ונסחפו עם הזרם בכל פעם להעלות את הרף מ 10 ק"מ לחצי מרתון, למרתון שלם, גיוון לטריאתלון ומשם הדרך לאיש ברזל כבר קצרה ויוכיחו זאת מאות הישראלים שעושים זאת כל שנה. יסביר לכם כל פסיכולוג ספורט, שספורט אינטנסיבי זו התמכרות (בטוח ששמעתם על אנדרופינים…). זו ללא ספק התמכרות טובה יותר מעישון או הימורים אך צריך לקרוא לילד בשמו. צודק לחלוטין ירון באמרו שהורות טובה או זוגיות טובה לא נמדדת בשעות של אדם בבית אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאימונים לתחרות זו הם בהיקף של כ 25 שעות בשבוע שמשמעותו כ 3-4 שעות בממוצע ליום ושמוסיפים את זה לשעות עבודה ממוצעות של כ 45 שעות בשבוע או יותר במקרה של העובדים בהי טק מקבלים מעט מאוד זמן פנוי לדברים אחרים. זה גם לא פעם אחת וגמרנו כיוון שלפני שמגיעים לאיש ברזל יש בדרך כלל מספר שנים של תחרויות קלות יותר שגם גזלו זמן לא מבוטל וגם אחרי התחרות, לא פגשתי הרבה מתחרים שיצאו ל"פנסיה" ורובם מחפשים את האתגר הבא.
רובם הגדול של המתחרים גם משנה לאורך שנות האימונים את מעגל החברים שלו לכזה שגם עוסק בספורט באופן שהם נותנים לגיטימציה האחד לשני לעיסוק האינסופי בנושא.
בשורה התחתונה, לדעתי ספורט זה דבר מצויין לגוף ולנפש אך כדאי שאלו שהגיעו למצב בו הם עוסקים בכך יותר מ- 10 שעות בשבוע (קצרה היריעה מלהתייחס גם להוצאות הרבות שכרוכות בכך) יסתכלו לעצמם יותר טוב במראה לפני שהם אומרים שזו לא התמכרות שלילית על כל ההשלכות שלה.