מאת:אנדיור
מרתון הג’ונגל, עמוק בסבך יער גשם מחוץ למאנאוס, ברזיל, הוא דוגמא לתיירות חדשה ואחרת שמצליחה לזמן תיירים לאיזורים אקזוטיים ומאפשרת להם לבחון את התעוזה שלהם מול נופים מהממים ולעיתים מסוכנים. הצטרפות למירוצי אתגר דורשת חודשים של אימוני סבולת, תכנון מופתי של אסטרטגיית ציוד ומזון, וסובלנות לסוג של עייפות וחוסר נוחות שמרבית האנשים לא נוטים לקשור עם חופשה.
ה"מורעלים" שנכנסים למבחני הסבל האלה נתקלים בתנאי אקלים קשים במהלך מרתונים בקוטב, עליות מפרכות במהלך 90 שעות רצופות של רכיבת אופניים מפריז לברסט וחזרה, או במירוצי מולטי ספורט אתגריים לאורך צוקים ונהרות במערב ארה"ב.
לברט דה גוזמן יש ג’וב תובעני בניו יורק כמנהל תיקי השקעות בבנק גדול. במהלך 20 שנות עבודתו בתחום הפיננסיים, הוא מצא מפלט באומנויות לחימה ובריצה. אולם יחד עם התקדמות הקריירה שלו הוא גילה שקשה לו להישאר בכושר, במיוחד לאחר לידת בתו. "אם אתה רוצה לצאת לאימון רציני, שלוש, ארבע פעמים בשבוע", הוא אומר, "אתה צריך מטרה שתמריץ אותך".
חבר שלו השתתף במספר מירוצי אתגר – כאלו הכוללים שחייה, טיפוס בשטח קשה וחתירה בקייאקים, והציע לו לנסות את מרתון הג’ונגל, מירוץ שנתי האורך שבוע, ונחשב לאחד הקשים בעולם. המושג מרתון יכול להטעות פה היות והוא דורש כישורים של הישרדות נוסח הקומנדו, ומומלץ למשתתפים בו להתכונן אליו באמצעות צפייה בסרטי ארנולד שוורצנגר. דה גוזמן הרגיש שחודשי האימונים הקפדניים, הפיסיים והמנטליים, יתרמו לאספקטים שונים של חייו. הוא הצליח לסיים את המירוץ, הישג גדול בפני עצמו, היות ומחצית מהמשתתפים אינם מסיימים אותו (בשנת 2007, 24 מתוך 45 משתתפי מירוץ האמזונס סיימו את התחרות).
"זה נשמע כמו עינוי", הוא אומר. " וזה היה עינוי. הייתי אומלל. מה שמדהים הוא שהכל עניין של משמעת, לא של כישרון. לעולם לא יכולתי להיות טייגר וודס, אבל אני יכול להתחייב לאימונים קשים, למחקר מעמיק, לתכנון ולביצוע, כדי לסיים את אחד מהמירוצים האלה".
השנה, דה גוזמן אירגן קבוצה של חברים לתחרות בת 6 ימים, 155 מייל בסהרה המצרית. הצטרף אליו טום אקר, 46, מנהל סניף Standard Chartered בקטר ובצפון אפריקה, שהשתתף ביותר מ-50 מרתונים, כולל מרתון הקרח באנטרטיקה. בקבוצה היו גם שני חברים צעירים יותר, שון אבוט, בן 26 ומארה סימס, בן 32, מרתוניסטים שמעולם לא השתתפו קודם במירוצים הנמשכים יותר מיום אחד. החול הטובעני של המדבר גרם להם לגרוב חותלות ניילון שמנעו חדירת עצמים מיותרים לנעליים ומסוכנים לכפות הרגליים. השטח הלא ידידותי היה מדהים ביופיו. תיירים אמיצים פחות מטיילים במדבר כשהם רכובים על ג’יפים או על גמלים.
הפופולריות העולה של סוג תיירות זאת תרמה להצלחתן של חברות שמארגנות קבוצות למרתון הג’ונגל, מרתון דה סאבלס בסהרה המרוקאית ומירוצי אולטרה נוספים. מקומות למירוצים רבים נמכרים כל כך מהר שנדרשת הגרלה להרשמה.
טיפוס הרים הוא הספורט שהתחיל את טיולי ההרפתקאות בעולם ונשאר פופולרי בגלל האפקט הטרנספורמטיבי שלו. לפני שנתיים, בגיל 42, ג’ון ברנס מפורטלנד, אורגון, החליט שהוא זקוק לשנות את אורח חייו. לאחר שבמשך יותר מעשור היו לו עסקים בסין, הוא גילה שיש לו כ-30 ק"ג עודפים. הוא הציב לעצמו יעד שאפתני, לטפס את "שבע הפסגות", וכבר הספיק לטפס על האלברוס ברוסיה והקילימנג’רו בקניה ומתכנן לכבוש שלוש פסגות נוספות במהלך השנה הקרובה. הטיפוס לפסגה הוא רק חלק מהאתגר, מה שחשוב יותר לברנס הוא השפעתם לטובה של האימונים על חלקים אחרים בחייו. "ההישג כולל את הצד הפיסי – שקלתי 110 ק"ג ועכשיו אני שוקל 80 ק"ג" – אבל זה גם קשור ביכולת שלי להיות מאוד יעיל ומפוקס באימונים עצמם", הוא אומר. "לנהל את העסק שלך ולשמור על חיי המשפחה שלך הם גם חלק מהאתגר".
דה גוזמן וקבוצתו התאמנו בנפרד למירוץ הסהרה במשך חודשים, רצים עד 75 מייל בשבוע – בסנטרל פארק ולאורך רחובות דוהא, קטר. ריצות ארוכות בסופשבוע עברו לעיתים קרובות את מרחק המרתון. אין הכנה אמיתית. זה דבר אחד לדעת שאתה יכול לרוץ מרתון, וזה דבר אחר לדעת שאתה יכול לרוץ מספר של "כמעט מרתונים" יום אחר יום. "מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם", אומר מארה סימס, "אז באמת אין לי מושג איך הגוף שלי יגיב".
באמצע שנות ה-90, משתתף במרתון דה סאבלס נתפס בסופת חול, איבד את דרכו וניזון במשך 9 ימים מעכבישים, נחשים והשתן של עצמו, עד שמשפחת נוודים מצאה אותו תועה במדבר. כשכל עניין תיירות ההרפתקאות תפס תאוצה בסוף שנות התשעים – וספרו של ג’ון קרקאור "באוויר הדליל" מילא את חנויות הספרים של שדות התעופה בארה"ב, נדמה היה שאמריקנים רוצים ערך מוסף לחופשת הקמפינג שלהם, ושירותי ייעוץ טיולי הרפתקאות, שמספקים הזמנות לספא יחד עם מפות טופוגרפיות. מעריכים שההוצאה העולמית על חבילות טיולי אתגר מסתכמת בכ-75 – 150 ביליון דולר בשנה.
בשנת 1999 ארגון המירוצים האתגריים בארה"ב הפיק 28 מירוצים. בשנת 2008 היו יותר מ-300.
בשנים האחרונות, יש חזרה לרעיון שההתנסויות הטובות והמתגמלות ביותר הן אלו שאתה "מרוויח", ורבים הנועזים שמתגמלים את עצמם לאחר המירוץ בחופשת לוקסוס, הם מאמינים שיש לשמור על ההנאות בנפרד מהכאב.
מארי גדמס, מייסדת "Racing The Planet" (חברה מהונג קונג שאחרית למירוץ בסהרה) ראתה גידול עצום מאז התחילה החברה שלה את המירוץ הראשון בגובי, בשנת 2003. "היו לנו 42 רצים בשנה הראשונה, והשנה יש לנו 600 משתתפים בחמישה מירוצים, ארבעה מהם במדבריות – גובי בסין, אטקמה בצ’ילה, הסהרה המצרית, אנטרטיקה ומירוץ אתגרי בוויטנאם. מחיר ההרשמה למירוצי המדבר הוא 3100 דולר למשתתף, והמחיר למירוץ באנטרטיקה הוא 9995 דולר, לא כולל ציוד וטיסות, והמקומות מלאים עד 2010. החוויות חייבות להיות שוות את זה, וכשליש מהמשתתפים עושים שינויים נוספים בחייהם לאחר המירוץ.
שרה וריצ’ארד ברטזי החלו להתחרות יחד לאחר שתכנית טלוויזיה בנושא של ספורט אקסטרים לכד את עיניה של שרה בשנת 1996. שרה היתה מהמשוגעים לכושר, ריצ’ראד, באותם ימים, יכול היה לרוץ בקושי מייל אחד. התחרות הראשונה שלהם הייתה מירוץ היי טק בברונקס, ניו יורק. אח"כ הם דוושו וחתרו בג’ורג’יה בתחרות שאורגנה ע"י Odyssey Adventure Racing.
מהר מאוד הם התאמנו לקראת Primal Quest Race – מירוץ בן עשרה ימים, שנערך במקומות שונים במערב ארה"ב בכל שנה ונחשב לאחד מאתגרי הסבולת הגדולים בעולם.
בטרזי אומר שהשיעורים שהם למדו זה על זה ברגעי הלחץ חיזקו את הנישואים שלהם. "יש מספר דברים שאינם ניתנים להסבר שיכולים להתרחש כשאתה בקצה גבול הסבולת שלך והמחשבות שלך מרוכזות רק ברצון לסיים את המירוץ".
לרשימת מירוצי אולטרה מרתון בעולם – לחצו כאן
פעילויות אתגר ואקסטרים בוולס, בריטניה – לחצו כאן
הכתבה באדיבות אתר Endure
התמונות מפרו ספורט אולטרה מרתון 2008
צלם: עופר ביידה
