הוא התכוון להשתתף בתחרות טריאתלון אחת לרגל גיל 50 אבל מאז, כבר כמעט עשור, הוא חזק בעסק. החבר'ה בקבוצת הרכיבה מבסוטים שהוא הולך לפוליטיקה, כי כך אולי יזכו ברכב ליווי והוא מצידו שוקל לנצל את זמן הרכיבה לעשות להם "חוג-בית". פרק נוסף במדור המתחקר את המתמודדים הספורטיביים לכנסת ה-19

מאת:מאיה גייר

• רצים לכנסת: יוחנן פלסנר – לחצו כאן
• רצים לכנסת: תמר זנדברג – לחצו כאן

מקום שביעי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. בן 59, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, מייסד תנועת "אחריי!" לצמצום פערים בקרב בני נוער בפריפריה ומייסד ומנכ"ל חברת "פאיון", חברת הייטק בתחום הרפואי.

איזה פעילות אתה עושה?
"עושה טריאתלונים וגם חבר באיגוד הטריאתלון".

עד כמה הטריאתלון הוא חלק אינטגרלי מהחיים שלך?
"תראי, בקרב הטריאתלטים 'הרציניים' אני נחשב ל'לא רציני', כי אני לא משקיע מספיק זמן בזה. עכשיו, מה זה לא משקיע מספיק זמן? אני שוחה פעמיים בשבוע עם קבוצה, פעם או פעמיים בשבוע אני רץ ופעם או פעמיים אני רוכב על אופניים. אז זה בעיני החבר'ה הרציניים נחשב חפיפניק, אבל בעיני בן אדם נורמלי? זו השקעה לא מובטלת בספורט, 5-6 שעות בשבוע באופן רוטיני".

איפה אתה מתאמן ועם מי?
"אני שוחה למעלה מ-15 שנה בקבוצת שחייה בכוכב יאיר-צור יגאל, מקום מגוריי, פעמיים בשבוע. את מרבית הפעילות אני משתדל לעשות עם חברים: ריצה אני עושה או לרוב בימי בשישי באזור חוות רונית או שאנחנו רצים בשבתות על שפת הים ושם אבי מויאל, שהיה רמ"ח כושר קרבי בצה"ל, קורע לנו את הצורה. עכשיו יש לי שבר הליכה אז לאחרונה אני די מושבת".
 
"צריך לציין שאני עובד לפי עונות, דבר לא כל כך מקובל. בדרך כלל השיא שלי זה לקראת הטריאתלון באילת, בסוף נובמבר-דצמבר, ואחריו למשך כמעט חצי שנה לא עולה על האופניים, בין היתר כי רכיבה על הכביש זה דבר מסוכן. בכוכב יאיר-צור יגאל עניין הספורט הפך לטירוף. אני הייתי לפני 10 שנים הטריאתלט השלישי במקום, אבל היום מי שלא עושה איירון מן בשכונה לא נחשב – יש פה בערך 10 חבר'ה שיעשו את הישראמן בסוף החודש. אז יש לנו קומונה כזאת והכינוי שלי שם הוא 'פולאר בר', כי אני בחורף כאילו ישן ואז לקראת הטריאתלון בתל אביב ביוני, מתעורר כביכול, מוריד את האבק מהאופניים ומתחיל לרכוב".

מתי התחלת לעשות ספורט?
"תראי, אני לא יודע אם זה טוב לספר את זה, אבל אני תמיד הגדרתי את עצמי כ'אחד שלא אוהב ספורט' ועד גיל 40 הספורט היחיד שעשיתי היה ספורט שנאלצתי לעשות, סביב הצבא. בגיל 41 התחלתי לשחות באופן קבוע ולקראת גיל 50 החלטתי שבגיל 50 אני אעשה את הטריאתלון הראשון שלי – הראשון והאחרון. אלא שעשיתי את הראשון ומאז די בעקביות, כבר 9 שנים, אני מתחרה. השנה התפספס לי הטריאתלון באילת כי הוא יצא בדיוק שבוע אחרי הפריימריז במפלגת העבודה, אז לא התאמנתי מספיק ונאלצתי לוותר".

והיום אתה כבר אוהב ספורט?
"זו חצי בדיחה שאני לא אוהב, אבל מה את חושבת, שאני נהנה היום לקום בשבת ב-5 בבוקר כדי ללכת לבריכה? אני שונא את זה. אחרי יום עבודה להיכנס בחורף לבריכה זה סיוט. אבל אחרי שאתה נכנס, אחרי חצי הבריכה הראשונה, אפילו לא צריך להגיע עד הקצה, אני מרגיש את כל תלאות היום יורדות ומתנקות ממני. אני תמיד אומר שבספורט הכיף הוא לפני ואחרי. הציפייה שלפני, שאתה כל הזמן מדבר על זה והכיף של אחרי. בכלל, יש שלב בחיים שבו אתה מדבר רק על ספורט – 'עשיתי ככה ועשיתי ככה', זה הכיף. הספורט עצמו זה ה'אין ברירה', פשוט עושים את זה".

מה החבר'ה בקבוצה אמרו כשסיפרת להם שאתה הולך לפוליטיקה?
"קודם כל לא אני סיפרתי להם, אלא הם סיפרו לי – הם שמעו בתקשורת. ואז, כשדיברנו בזמן הרכיבה, הם אמרו דבר מאוד פשוט – 'איזה כיף, סופסוף יהיה לנו רכב מלווה!'".

התחילו להתעורר גם ויכוחים פוליטיים תוך כדי רכיבה?
"ברור שזורקים הערות ויש דיבורים על פוליטיקה, מי מצביע ל'מפלגה הנכונה' ומי לא וכולי, אבל לא יותר מדי. האמת שבשבת האחרונה עלה לי הרעיון אולי לעשות חוג-בית תוך כדי רכיבה. היינו קרוב ל-15 רוכבים, וזו רכיבה מספיק ארוכה כדי שיהיה זמן לדבר, אז זה נראה כמו אופציה מעניינת".

איזה תחרויות אתה אוהב?
"בעיקרון יש שנים שיוצא לי 4-5 טריאתלונים ויש גם שנים חלשות, כמו השנה שבהן אני מתחרה פחות. טריאתלון תל אביב זה נחמד כי זה קרוב לבית ויש דרפטינג ואילת זה כיף כי אתה מסתובב 3 ימים ונדמה לך שחוץ מספורט וטריאתלון אין שום דבר בעולם. כולם במלון אחד או שניים וכל הזמן עסוקים בזה ומבסוטים, אלא אם כן היה להם איזה פנצ'ר בתחרות, זה הכיף הכי גדול".

מה הישג שיא שלך?
"בטריאתלון 2:24 שעות באולימפי ת"א בשנת 2009 ו-1:51 ש' בחצי מרתון ת"א 2010. אני מתגאה בכך שחצי המרתון הקודם שעשיתי היה 15 שנה לפני זה והתוצאה שלי היתה טובה רק ב-2 דקות.

יצא לך לעמוד על דוכן המנצחים?
"לפני שנתיים סיימתי רביעי בקטגוריית גיל 55-59, אף על פי שלפי הלוח סיימתי שלישי. אז בניגוד להרגלי חיכיתי לטקס חלוקת הגביעים. מחכה, מחכה, מחכה, סופסוף מגיעים לקטגוריה שלי – וקוראים למישהו אחר. אני לא מבין מה קרה, רץ ללוח ורואה שאני שלישי. אחרי שביררתי הסתבר שפסלו את הראשון כי הוא רץ 100 מטר עם כפכפים כשהוא יצא מהמים והוא הגיש ערעור וקיבלו אותו. אבל הגעתי גם למקום השלישי בקיסריה לפני שנתיים-שלוש. שם לעומת זאת התבלבלו להם המדליות, אז קיבלתי מדליה לנשים".

יש לך מודל לחיקוי? ספורטאי נערץ?
"פעם הייתי אומר ארמסטרונג, אבל היום זה לא באופנה. אם כך נבחר באבבה ביקילה, המרתוניסט האתיופי שהיה רץ יחף וזכה פעמיים באולימפיאדה".

יש איזה חיבור בין הריצה והפעילות הספורטיבית לבין הריצה לפוליטיקה?
"אני אספר לך סיפור: בחברה שלי שהיא חברה בתחום הרפואי ריאיינתי כל מיני אנשים לעבודה ויום אחד הגיע אליי בחור שאמר לי שהוא איירון מן. על המקום קיבלתי אותו לעבודה, כי אמרתי זה בן אדם שיודע לעבוד, יש לו כוח סבל גדול ובמשך זמן ארוך הוא לא מתייאש – זה אנשים שאני רוצה לעבוד איתם. את אותו הדבר הייתי רוצה לראות בעצמי – אחד שיודע לעבוד קשה, בעקביות, לטווחים ארוכים, ולא להתייאש מהקשיים בדרך. כאלה אנחנו – הטריאתלטים, מרתוניסטים ואיירונמנים. אני רץ למרחקים ארוכים, תרתי משמע, גם בכניסה לפוליטיקה".

בפעילות הפרלמנטרית מתכוון לקדם ספורט באופן כלשהו?
"זה לא בראש סדר העדיפויות שלי כרגע אבל כמובן שאני אהיה מאוד קשוב לנושאים האלה מתוקף זה שאני עושה ספורט ומכיר מאוד בחשיבות שלו".

מה החלום הספורטיבי שהיית רוצה להגשים?
"אני אסתפק בלהמשיך ככה לנצח. אני לא עשיתי אף פעם מרתון בחיים וגם לא איש ברזל וכולם אומרים לי 'נו, נו, נו…', ואני אומר 'לא, אני לא אעשה'. אני שולט בעצמי, גם ככה בהשוואה לאנשים נורמליים זה לא נורמלי ואני לא אכנס לקטע הזה. בכל מקרה לא נראה לי שעם הפוליטיקה יהיה לי יותר זמן משהיה לי עד היום להשקיע חצי שנה באימונים לאיירון מן או מרתון".

"טיפסתי בהרי ההימלאיה לגובה של 6 וחצי קילומטר, עשיתי מסעות באלסקה עם 25 קילוגרם על הגב, חתרתי שם על קיאיקים בין קרחונים, לפני חצי שנה הייתי עם יאכטה בארץ האש בדרום אמריקה ולצערי אני לא אצא עם חברים בקרוב לטפס על הקילימנג'רו כי זה נופל על ההשבעה לכנסת. אז האתגרים שאני רוצה להגשים בקטע הספורטיבי הם יותר בכיוון הזה, האקסטרימי, של טיולי שטח. זה יותר מושך אותי מאשר מרתון, בלי להעליב אף אחד".

מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.