מאת:דפנה שב
כתבת מערכת שוונג, דפנה שב, החליטה שהיא רוצה לעבור תקופה בארץ זרה, לרוץ על שבילים לא מוכרים, להתאמן לצד רצים חדשים ולהתחבר להרפתקאות חדשות. היא טסה לעיר ברלין, שם תרוץ בחודשים הקרובים ותספר לנו על חוויותיה במדינה הגרמנית, שוונג כבר מתגעגע
דפנה בסיום מרתון בוסטון 2008
בזמן שהמטוס המריא לברלין, נשמתי נשימה עמוקה. זה קורה לי תמיד בהמראה, ההתרגשות של הטיסה מלווה בפחד ככל שהמטוס צובר גובה. ניסיתי להסתכל מטה מבעד החלון אולי אוכל לראות את פארק הירקון. התחלתי לעלות זיכרונות מאימוני הריצה שעשיתי שם, הדרך מהדר יוסף, בתוך יער בראשית אל המדשאות הסמוכות לספורטק, בתי הקפה של נמל תל אביב לאורך הטיילת עד יפו, וכל הדרך חזרה. ריצה שלא פסקה בשום עונה, גם בימים גשומים וקור עז, שהים היה צבוע אפור והגלים געשו, ובקיץ, בחום ובלחות, עוצרת בכל ברזייה ומרטיבה את ראשי לגמרי.
נזכרתי בכל אותם אנשים שרצתי עימם, החברים מקבוצת רצי רמת השרון והרצים שפגשתי בדרך. האימונים הקשים שהיו והריצות הקלות והשקטות, אלו עם המוזיקה באוזניי ואלו שבלי. נזכרתי בריצות שהרגשתי טוב ובאלו שפחות, שיחות שניהלתי עם אנשים לצדי תוך כדי ריצה על יעדים ומטרות, וגם סתם שיחות על החיים ועל חלומות.
זה מוזר שאצלנו, הרצים למרחקים ארוכים, החלומות הרבה פעמים קשורים לריצה. אחרי מרתון בוסטון שאלתי את עצמי מה יהיה היעד הבא. מרתון בוסטון היה חלום שהתגשם ואחריו, מצאתי את עצמי בצומת דרכים. שאלתי את עצמי שאלה קשה, כמה עוד אהיה מוכנה להשקיע בריצה, ובכלל, כמה מהר עוד אני אוכל לרוץ בעתיד?
החודש שבא אחרי המרתון הוביל למנוחה מוחלטת מריצה למשך שלושה שבועות. התקופה הכי ארוכה מזה חמש שנים שלא רצתי בה מיזמתי. נזכרתי בפגישה המדהימה שהייתה לי עם קתרין סוויצסר בבוסטון, "את לא רוצה להתעורר בגיל שישים ולחשוב כמה מהר יכולת לרוץ", היא אמרה. חשבתי לעצמי, נכון, אני באמת לא רוצה שזה יקרה. כך קרה שההזדמנות לעבור לגור בברלין למספר חודשים והרצון להמשיך ולהשתפר בריצה, הביאו שינוי גדול בחיי.
כמה שעות אחרי הנחיתה בברלין ושנת צהריים ארוכה, שבאה אחרי לילה ארוך של זיכרונות, נעלתי את נעלי ה"ברוקס" שלי ויצאתי לריצה הראשונה שלי אחרי המנוחה הארוכה שהייתה לי. הרגשתי שילוב של שמחה על החזרה לאימוני הריצה והבנה שזה לא יהיה קל.
מזג האוויר היה נעים. הקיץ הגיע גם לאירופה אבל אין את הלחות של תל אביב. יצאתי למסלול חדש ופתאום זה הכה בי, בין השבילים שארוץ בהם מדי יום הכל עומד לקרות. המסלול שנראה לי עכשיו חדש ולא מוכר יהפוך במהרה לשגרת הריצה שלי. חשבתי איך מהר מאד אני אלמד את סימוני הקילומטרים מהבית עד לפארק, או בין בלוק לבלוק ובין בניין לבניין.
בברלין ארוץ בקיץ האביבי שיהפוך עוד מעט לסתיו קריר ולבסוף גם לחורף מקפיא. אולי גם אפגוש על השביל הזה את הבחורה שתהפוך לשותפה קבועה לאימונים ואת שאר רצי הפארק הגרמני. עם הזמן אדע גם מי הוא הרץ המתחיל ומי שייך למכורים לריצה. ידעתי שבין שדרות העצים העצומות, בין הבניינים היפים ופיסות ההיסטוריה של העיר, יעלו גם הגעגועים לישראל.
