זה לא הולך להיות פוסט על ריצה בחו"ל. במשך חודש של טיול בנפאל, רצתי רק שלוש פעמים: בפעם הראשונה, חלמתי שאני רצה את "מרוץ כפר סבא", מרוץ 10 ק"מ עם שיפועים מטורפים. רצתי לאט, נאבקת, אבל ידעתי שאקבל דוכן מנצחות, כי היו רק 3 משתתפות. סיימתי ב-100 דקות, והמדרגה על הדוכן נגזלה ממני, בטענה שקיצרתי את הדרך. זאת לא הייתה אשמתי – המסלול היה מסומן לא טוב!

בפעם השנייה, חלמתי שאני רצה את "חצי מרתון אוניברסיטת באר שבע". אם נראה לכם שזה מקום מוזר לחצי מרתון, אתם צודקים לחלוטין. עלינו וירדנו מדרגות בניסיון לדחוס 21.1 ק"מ לתוך מספר בניינים. הסימון, שוב, שערורייתי. הפעם הריצה הייתה קלילה ונעימה, אבל הסימונים בלבלו אותי ולא הייתי בטוחה כמה בכלל רצתי. בחלום השלישי התקדמתי למרתון תל אביב, ולא סתם, אלא זינקתי למרתון לאחר שכבר עשיתי את המסלול המלא בבוקר. ככה, לראות איך זה. הבעיה הפעם הייתה נותני החסויות שהשתלטו על המרתון ברמה כזו שהיינו חייבים לדרוך על קופסאות קוטג' בזינוק. ההמשך התקיים בתוך סופרמרקט.

במציאות לא רצתי אפילו לאוטובוס (מה גם שאם הייתי רצה לאוטובוס בנפאל, הייתי עוקפת). הסיבה הרשמית הייתה שאין לי נעליים, אבל, נו, באמת. בנפאל אפשר לקנות נייקי מזייפות ב-20 ש"ח. יש עוד משהו שם מאחורה, כי לא רק שזו הייתה ההפסקה הארוכה ביותר שלי מריצה אי פעם, זו הייתה גם ההפסקה הארוכה ביותר מקונג פו. נכון, טיילתי בעבר בחו"ל ולא תמיד הייתה לי אפשרות להתאמן. אבל תמיד עשיתי משהו – שכיבות סמיכה, מתיחות, לחזור בראש על התרגילים. הפעם – כלום.

למה? חלק מהעניין הוא כנראה הצורך בחופשה, כן, גם מהדברים שאני אוהבת, ולמרות שאני באמת ובתמים אוהבת אותם והם עושים לי טוב. אבל יש עוד דברים בעולם שעושים לי טוב, כמו לראות נופים מטורפים, וכמו לשבת יום שלם עם ספר ליד אגם. כל שבוע בשנה אני רצה, מדוושת, מתאמנת בקונג פו. די. חופש.

החלק השני של העניין הוא סוג של בדיקת גבולות, אבל הפוכה. בואי נראה כמה אני יכולה להזניח, ועדיין לא להפוך לסמרטוט רצפה. כמה קשה יהיה לחזור לרוץ? מה יקרה לגמישות? האם כל מה שאני עובדת כל כך קשה לבנות ייהרס בחודש וחצי, או שמשהו יישאר? כי אם משהו נשאר, טוב, אז זה סימן שאני באמת בכושר. ואולי למישהו זה נראה מובן מאליו שחודש וחצי בלי ריצה לא הפכו אותי לבטטה, אבל מבחינתי זה עדיין נס.

תוצאות הניסוי מעורבות. האופניים, שלפני הטרק ביליתי עליהם קילומטרים רבים כל שבוע, החזירו לי את ההזנחה עם ריבית שרירים תפוסים. הגמישות, אם נשאל את המאמן שלי, נשארה במצב טוב. במקרה הזה, עדיף שנשאל אותו ולא אותי, כי ילדים קטנים עלולים לקרוא את הפוסט הזה. בריצה דווקא הייתי מוכנה נפשית לשבועיים-שלושה של קרטועים, אבל להפתעתי המצב מצוין. כנראה שעודף כדוריות הדם, מתנת ההימלאיה, עושות את שלהן.

כי בטרק עצמו, לא הייתי צריכה לרוץ בשביל להתנשף. מרגע שהגענו לגובה של 3,000 מטר, הריאות יצאו לחופשה משלהן. במיוחד בעליות, ולמעשה, במשך שבוע וחצי עליות הן כמעט כל מה שהיה לטרק להציע לנו. עליות, ואורז עם עדשים. חבל שלא הייתי עם גארמין, זה היה יוצא מצחיק: דופק 90%, קצב 20 דקות לק"מ. ביום האחרון לעלייה, טיפסנו לגובה של 5,416 מטר. צעד, צעד, צעד. עקב בצד אגודל, במשך כמה שעות טובות, בלי לראות את הסוף או לנחש מתי הוא יגיע. שיעור בסבלנות שגם הארוכה שבריצות לא סיפקה לי. כי כשרצים, גם אם קשה לפחות מתקדמים…

ביום חמישי ייערך בפארק הירקון אחד מאירועי הריצה המגניבים – מרוץ לילה פתוח למרחק 10 ק"מ. אני זכיתי בתפקיד הפייסרית ל-1:15, ואני ממש מתרגשת. זה בחינם וכולם מוזמנים!

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה