"אפילו קרה מקרה שאני נפלתי מהאופניים ושברתי צלע ואחרי כחודש דן רדף בבית שלו אחרי הכלב, נתקל בכיסא, נפל ושבר את אותה הצלע." הטור של רן ודן אלתרמן
מאת:רן אלתרמן
תמיד כששואלים אותי מה הסיבה שדן ואני הצלחנו "לשרוד" כל כך הרבה שנים אני עונה שתמיד התאמנו ביחד. אני מאמין שזה היה בלתי אפשרי לעבור את כל מה שעברנו וכל כך הרבה שנים של אימונים קשים אם לא היינו עושים אותם ביחד. למשל, אחד הדברים הקשים ביותר זה להתעורר בבוקר לאימון. אצלנו, כאילו שלא הייתה ברירה. לא משנה מה היה מזג האוויר, איך אני מרגיש, כמה אני עייף או כמה חשק יש לי, היה לי תמיד תירוץ – דן, ידעתי שהוא בדיוק גם התעורר ושהוא בטח מחכה ואין לי ברירה אלא לקום גם. אפילו כשכבר יצאנו מהבית של ההורים וכל אחד עבר לגור עם בת זוגתו, מצאנו את עצמינו רחוקים אחד מהשני רק 300 מ' – רחובות מקבילים אחד לשני.
וככה, במשך השנים תמיד התאמנו ביחד. לא משנה אם רבנו או אפילו לא דיברנו, לאימונים תמיד היינו יוצאים ביחד. אפשר היה לספור את מספר האימונים שעשינו לבד בשנה על יד אחת. כשאחד מאיתנו היה חולה, השני היה נדבק מיד. אפילו כשאחד מאיתנו נפצע, באורח פלא, גם השני נפצע באותו מקום. אפילו קרה מקרה שאני נפלתי מהאופניים ושברתי צלע ואחרי כחודש דן רדף בבית שלו אחרי הכלב, נתקל בכיסא, נפל ושבר את אותה הצלע.
אני זוכר שהיו אימונים שהיו לי ממש קשים ושכל-כך רציתי להפסיק אותם, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שאם אני אפסיק אז דן יישאר לבד וזה מה שגרם לי להמשיך. אני מתאר לעצמי שבמשך השנים זה יצר תלות בינינו, אבל בסופו של דבר אני חושב שזה עשה לנו טוב שהיה לכל אחד מאיתנו פרטנר צמוד. אני מאמין שהשנים האלה שהתאמנו תמיד ביחד לימדו אותנו לאהוב את האימונים ובעיקר לא לוותר עליהם והם הכינו אותנו לשלב הבא.
בשנה האחרונה אנחנו כבר לא גרים אחד ליד השני. דן ויהל החליטו לבנות בית בקיבוץ יפתח (בו יהל גדלה). בשנה האחרונה גיליתי על עצמי שאני מסוגל להתאמן לבד. ברור לשנינו, שזה יתרון וזה מוסיף להתאמן ביחד, ולכן אנחנו עושים מאמצים ומשתדלים להיפגש 2-3ימים בשבוע לאימונים הקשים שלנו כדי למקסם אותם. בנוסף חלק מהשנה אנחנו במחנות אימונים ובתחרויות בחו"ל ואז אנחנו שוב 24 שעות ביחד. אבל לאחרונה יוצא לי לעשות הרבה אימונים גם לבד וחלקם גם אימונים קשים. יוצא לי לקום בבוקר ולהבין שאני עושה את זה בשבילי ולא בשביל אף אחד שמחכה לי. יוצא לי לצאת לאימון ארוך וקשה ולדעת שאני אעשה אותו לבד ושאם אני אפסיק לאף אחד זה לא יפריע. יוצא לי לחשוב "למה אני עושה את זה" ואז אני מבין שהתבגרתי ועכשיו אני עושה את זה כי יש לי מטרה, אני לא עושה את זה בשביל אף אחד אחר אלה בשבילי, בשביל להגשים את החלום!
שלא יהיה לכם ספק, דן ואני מדברים בטלפון לפני האימון ומיד אחרי ומשווים תוצאות וזה כאילו אנחנו ביחד. אבל בסופו של דבר כל אחד עושה את האימון לבד ובעצמו. אני מאמין שלחיים יש את ההיגיון והסדר שלהם ושהחיים הספורטיביים שלנו התפתחו בצורה הנכונה. בשנים הראשונות שלנו בספורט היינו צריכים אחד את השני כדי ללמוד להתאמן ולא לוותר. עכשיו, כל אחד מאיתנו צריך את המרחב שלו כדי לדעת להתמודד לבד, כמו שאנחנו נאלצים להתמודד לבד בתחרויות. הוכחתי לעצמי כבר כמה פעמים שאני יכול להתמודד עם אימונים קשים לבד ולכן אני בטוח שהשלב הבא של החיים האלו יביא איתו רק טוב ושאולי זה היה אחד הדברים שהיו חסרים לנו.
רן אלתרמן – מאמן בקבוצת האלתרמנים
