והפעם מוטי מספר על תחושת הזרות שכבשה אותו בעת ריצה בפאריס בזמן חופשה, ואיך זה מתחבר ל"תחושת הביתיות" שהקרין אריק איינשטיין

מאת:מוטי רמז

"מגיעה לכם חופשה". משפט שמתנגן לי בראש, בתדירות שבה אני לוקח ג'ל בריצות ארוכות. בערך כל 40 דקות. אבל הפעם הקביעה הגיעה מחברי הטוב ד' (השם המלא שמור במערכת), שהוא כמו אח עבורי. הקביעה הגיעה אלי כשהיא מלווה במפרט מרהיב של טיול רומנטי בן חמישה ימים בפאריס, בשילוב אפשרויות מימון סבירות למדי. הפיתוי גדול, אבל מצידו השני של המתרס עומדים החיים עצמם: הבנות, העבודה, התחייבויות הרות גורל.

                              
"פתאום אני רוצה הביתה, חזרה אל הביצה"

קמתי עם מוטי-בצייה

מתברר שלחיים יש חיים משל עצמם ואת הזכות ל-120 שעות של אינטימיות אני חייב לבנותיי שהתעלו, גיסותיי שפרגנו, עובדי שהסתדרו ולקוחותיי שהסתבלנו. בצהרי יום חורפי, כמו שחורף אמור להראות, מצאתי את עצמי במדינה שחרתה על דגלה שוויון, חרות ואחווה. קשה להמעיט בתחושה החמימה והמשחררת שמתפשטת אט אט בגוף ולוחשת לכל מילימטר מגופי הענוג: "אין אחריות, אין דאגות, מעכשיו הנאה טהורה". את החיוך שאשתי ואני חייכנו, אף מצלמה לא יכלה להנציח. חיוך של הנשמה.

עוד כתבות בנושא
> מוטי רמז: "על החיים, הריצה ומה שביניהם"
> מוטי רמז: "נתקל באדיבות הישראלית"
> ראיון אישי בשוונג עם מוטי רמז
> לקראת הריאליטי "המרתון": הכירו את הדמויות

למחרת קמתי במוטי-בציית על, לריצת בוקר עסיסית. ד' המליץ לי על גני לוכסמבורג ואחרי 2 ק"מ חימום מצאתי את עצמי בארץ הפלאות. מדשאות, אגמים, מזרקות, פסלים, ארמונות ובניהם ציפורים מרחפות, ילדים משחקים, זוגות שלובי ידיים. מראה  ססגוני ומרהיב. אבל התמונה היפה מכל בעיניי היו מאות הרצים. עטויים במגוון תלבושות, מבני נוער ועד באים בימים, בריצה איטית מזדחלת או בקצב של איליה סטאין. כולם שם, עם הנץ החמה, כובשים את המסלולים המקיפים את הגנים עושים את מה שאנחנו כל כך אוהבים. לרוץ.

השתחלתי בין מזרקה לעץ ערמונים בשלכת ובן רגע הייתי לאחד מהם. אני יודע אולי עשרים מלים בצרפתית, אבל לא הייתי זקוק אף לא לאחת מהן. איתרתי בחור בממדים ומהירות דומה לשלי ומיניתי אותו לפייסר שלי. ביליתי יותר משעה בין שבילי הגן והדגש הוא על הבילוי. האוויר והאווירה גרמו לי לרוץ יותר ממה שתכננתי. הרבה יותר.

חזרתי שוב על החוויה למחרת. אחרי יום מנוחה הגעתי לשם בפעם השלישית. בסיום הריצה הסתכלתי מסביב, משהו הרגיש לי שונה. ארץ הפלאות היתה שם בכל תפארתה על מדשאותיה, אגמיה, שביליה ורציה. אבל משהו השתנה. בדרך חזרה למלון זה הכה בי. השיר.

"יושב בסן פרנסיסקו על המים, שוטף את העיניים בכחול ובירוק, יפה בסן פרנסיסקו על המים, אז איך זה שאני מרגיש רחוק?". פאריס היתה הסן פרנסיסקו שלי. התגעגעתי למסלולים שלי בפארק הירקון, בטיילת בתל אביב, בין הוד השרון לכפר סבא.

אפילו החום והלחות היו חסרים לי, באופן סימלי כמובן. "פתאום אני רוצה הביתה, חזרה אל הביצה…", המשכתי לזמזם בחיוך של השלמה. זה מי שאני. כבוד התענוג של גני לוכסמבורג במקומו מונח, אבל זה לא אני. לא שאני שולל בעתיד מרתון או חצי ממנו בשאנז-אליזה, אבל לרוץ בטבריה או ירושלים, "יושב עלי" לא פחות טוב מזה.

איינשטיין ואמא שלי

מעט אחרי ששבנו לעמל היום יום המפרך נחתה עלינו בשורת האיוב, מותו של הגאון איינשטיין. לא זה מתורת היחסות, זה שלימד אותנו על יחסים. כמו כל מי שגדל על ברכיו ומבכה את מותו, יש לי את חלקת האלוהים הקטנה האישית שלי עם אריק. כילד שגדל בקרית שלום, אל מול מגרש האימונים של מכבי תל אביב וגדל על ברכי "הדת הצהובה", לא הבנתי מעולם איך אפשר לאהוד את האדומים. עד היום עצם קיומם מעורר בי כאב בטן עמום. אבל בזכות אריק זה הפך להיות נסבל. אם הוא אוהד הפועל, אז אולי בכל זאת  אפשר לחיות לצידם…

אריק ואימי נולדו באותה שנה, 1939. הם התגוררו במרחק שאני רץ אותו היום ב-15 דקות. אימי שאהבה מוזיקה ישראלית בכל מאודה נפטרה ב-1971. היא לא ראתה את ה"משפט של אלטמן הקטן ב-6.6.72", ולא זכתה לחוות את עולם היצירה המופלא של אריק במרתון השנים (42) שחלפו מאז. כילד, כששמעתי את השיר "אמא שלי" של אריק ושלום יבדל"א, בשורה "תמיד היית איתי גם כשהייתי לבדי, תמיד אהיה איתך אמא שלי", זו היתה בשבילי תמצית היתמות.

                               אמא שלי. "זו היתה בשבילי תמצית היתמות"

היום אני מרגיש, אם זה בכלל אפשרי, יתום קצת יותר. בשורה של אביב גפן מתוך יומן מסע אסכם את כל מה שהיה אריק בשבילי: "והיה אם מישהו בא אל תסתובב, כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב יפרוק את הכאב בשלווה". נתגעגע.

מוטי רמז  רץ בקצב שלו