מאת:אורי תאר
בשיטוטי ברשת, לפני חודשים רבים, נתקלתי באתר איגוד הניווט הספורטיווי הישראלי, שקישור אליו נמצא גם בשוונג.
כבר אז החלטתי שהענין שווה נסיון, אבל לא עשיתי עם זה כלום, פשוט לא יצא.
לפני כשבוע ראיתי פרסום של איגוד הניווט שמזמין את כ-ו-ל-ם (כך במקור) לקחת חלק ב"אליפות עוצמה" בסנסנה וביער להב שבדרום. "הגיע הזמן" אמרתי לעצמי, ושלחתי אי-מייל לאיגוד הניווט בבקשת פרטים נוספים. זיו, מזכיר האיגוד, הדגיש בפני שילווה לי מצפן, ומעבר לכך – "רק תבוא". אז באתי. מבין שני האירועים, שאת תוצאותיהם – כך מסתבר – מחברים בסופו של דבר, בחרתי להשתתף בניווט שהתקיים ביער להב ביום שבת האחרון של שנת 2001.
נקודת הכינוס והזינוק היתה במצפה יערות שהקימה קק"ל, סמוך לנקודה הגבוהה ביותר ביער להב. היער שוכן כ-15 ק"מ מצפון לבאר-שבע. עשרות רבות של מכוניות, אם לא מאות, גדשו את שבילי היער, וכשקרבתי לנקודה היעודה הבחנתי מידי פעם במישהו רץ בין העצים, לאורך השביל או לרוחבו. כל הרצים אחזו דבר-מה בידיהם – מפה מן הסתם – וחלקם העיפו בה מבט מידי פעם. החניתי את רכבי ונגשתי לנקודת ההרשמה. האירוע מציע מספר מסלולים, החל משני ק"מ ועד לעשרה. בנוסף, יש חלוקה די מורכבת לקטיגוריות ולתת קטיגוריות. בכל אופן, עוד בבית החלטתי שאקח את המסלול הארוך ביותר שכן מדובר בעשרה ק"מ "בלבד", ולפחות מזה – כך אמרתי לעצמי – לא יהיה שום ערך ספורטיווי. בנקודת ההרשמה הביעו תמיהה על כך שאני מבקש להתחיל את קריירת הניווט שלי דוקא במסלול הארוך, אבל תחושת ה"יהיה בסדר" שלטה בי. נגשתי לרכב האיגוד שם פגשתי את המזכיר זיו, שמסר לי מצפן כפי שהבטיח לי (ועל כך תודתי). גם הוא הביע תמיהה על כך שבחרתי במסלול הארוך, והמליץ על זה האמצעי (כשישה ק"מ). סירבתי להירמז, אחרי הכל, ממה עושים ענין, כמה זמן כבר לוקח לרוץ 10 ק"מ?
קיבלתי שעת זינוק וכרטיס קרטון ירוק שעליו אני אמור להשיב ראיות מוצקות לכך שהייתי במקומות הנכונים. יש שתי שיטות להטביע סימן לכך שבקרתם בנקודות הנכונות. הראשונה ידנית – מקבלים כרטיס קרטון ועליו מסומנים ריבועים ממוספרים. בכל נקודה מחכה למתחרים מכשיר ניקוב הדומה למכשיר בו משתמשים כרטיסני אוטובוסים. ניקוב במקום הנכון ואתם בדרך הלאה. השיטה האחרת אלקטרונית – המתחרה נוטל עימו כרטיס שמבצע רישום אלקטרוני בנקודות. מן הסתם, לוח הקרטון מיועד למתחילים.
ממש חמש דקות לפני הזינוק פניתי לאחד בשם אבי שנראה מבין, ושאלתי אותו איך נראות נקודות הציון וכיצד אני אמור לבצע את הסימון בדיוק. שיחה קצרה הבהירה לו ולי שעוד חמש דקות, סליחה ארבע, אני מזנק לניווט ארוך ללא שום הכנה ורקע, ומסתבר שיש הרבה מה לדעת. אבי שאל אותי אם אני מכיר את "הסימונים הבינלאומיים" שיופיעו על המפה שאקבל.
אז זהו, שלא.
אבי הסביר לי שיש לוח סימונים לצד המפה שמתאר את הנקודות אליהן אמורים להגיע – גל אבנים, בור, מערה וכו’. הסימונים נותנים מושג נוסף גם על כיוונים הקשורים לנקודה המבוקשת, ואומרים למתחרה מה עליו לחפש בעצם. אבי הצביע על נקודת ציון שעמדה במקום, מן אהיל בצבעי כתום ולבן. האהיל תלוי ממדף עץ קטן בגובה של כ-60 ס"מ ושעליו מותקנים המנקב הידני והמזהה האלקטרוני.
אהיל בצבעי כתום לבן
הוא הביט בי, חייך ושאל "אתה לחוץ, הא?". "כל כך רואים?" חשבתי לעצמי ומייד השבתי בשלילה. שלפתי את הנשק הסודי שלי וניסיתי לשכנע את שנינו "יהיה בסדר, אני בא מכיוון של טריאתלון". הוא הביט בי בזלזול והפטיר "גם אני, אז מה?". בהיתי בו באכזבה. "אתה תתברבר בלי הכרה", הבטיח לי אבי כממתיק סוד, "זה יקח לך המון זמן". הוא עצר את שטף דיבורו לרגע, קרב את ראשו לשלי והוסיף כמנבא נבואה קשה במיוחד "לפחות שלוש שעות". חשתי ברגלי המתקררות והולכות. "אתה כזה שמוק" אמרתי לעצמי, " עכשיו תשלם!".
נקודת הזינוק איננה דומה לקו הזינוק למירוץ או לטריאתלון. שלושה "תאים" מרובעים עשויים סרט סימון אדום מהווים את מערך הזינוק. כל שלוש דקות יוצא זינוק, ובכל זינוק מזנק רק מתחרה אחד בכל מסלול. שלוש דקות לפני שעת הזינוק, נכנסים המתחרים (עד כחמישה בתחרות הזו) לתא הראשון, לאחר דקה הם עוברים לתא הבא ודקה לפני הזינוק הם נכנסים לתא האחרון שבו מונחות על הקרקע חמש קופסאות פלסטיק המכילות את מפות הניווט. כל קופסא מיועדת למסלול אחר, המפות אמנם זהות, אבל הנקודות בהן יש לעבור שונות בתכלית וכך גם המסלולים.
נכנסתי לתא האחרון ונרשמתי. הצגתי את כרטיס הקרטון למזניק שעשה לי טוב על הלב כשאמר בהתפעלות לכל הסובבים "וואוו! כמה זמן לא ראיתי כרטיס קרטון במסלול הארוך". נשמתי עמוקות ואמרתי לעצמי "תרגע, קמת מוקדם ונסעת 100 קילומטרים כדי להשתתף באירוע הזה. תעשה את מה שאתה יכול, אף אחד לא מכיר אותך כאן, ובמקרה הגרוע, פשוט תכנס לפונטו שלך ותיעלם מכאן לתמיד! לתמיד!".
10:33. אות הזינוק ניתן, ואני ועוד שלושה או ארבעה נווטים שהיו רשומים ל"רכבת" של 10:33, הרמנו מפה מהקופסה המתאימה, ויצאנו בריצה קדימה, איש איש לדרכו השונה. לאחר כ-25 מטרים חלחלה בי התחושה שאני רץ ללא מטרה נראית לעין ולכן האטתי ועצרתי. הסתכלתי לראשונה במפה. היו צפויות לי מספר תגליות מרעישות שנתגלו לי אגב ריצה במשך השעות הקרובות. התגלית הראשונה היתה שהמפה נראית אחרת מהמפות המוכרות לי. היא היתה צבועה באופן מוזר בגווני חום, כתום וירוק, עם סימוני משנה בדמות נקודות וקיווקווים בצבעים ובגדלים שונים. התמונה הכללית ברגע הראשון היא של בלגן מוחלט. למזלי כללה המפה מקרא שהסביר כי הסימנים מסמלים את התכסית בפירוט רב ביותר. לדוגמא, יש סימונים מוגדרים ושונים לשטח חצי פתוח, שטח חצי פתוח טרשי, יער קשה לריצה, יער קשה למעבר, שטח מעובד, מטע, כרם ועוד ועוד. אני חייב לציין תגלית שגיליתי כמעט לקראת סוף הניווט והיא שצבע לבן משמעו, בניגוד לכל הסיכויים, יער, אבל איכשהו עברתי את הניווט בשלום מבלי לייחס חשיבות לנקודה שולית זו. המפה, אגב, נקיה לחלוטין ממלל, אין שמות ואין מספרים. כנראה שזה לא מעניין איש שהגבעה שעליה מטפסים מתנשאת לגובה של 553 מטרים מעל פני הים. היו גם הפתעות טובות. לאחר מספר דקות של ריצה, שמתי לב לכך שהמפה היא בקנ"מ גדול של 1:15,000, ולא של 1:50,000, מה שקיצר בבת אחת את המרחקים פי שלוש ויותר.
אתרתי עיגול סגלגל באמצע המפה אשר הראה את נקודת הזינוק והסיום. מעיגול זה נמתח קו ישר לעיגול אחר במרחק של כ-750 מטרים מזרחה. ליד העיגול האחר היתה רשומה הספרה 1. וכך המשיך הקו הסגול לטייל לאורכה ולרוחבה של המפה עד שהשלים מסע בן 16 עיגולים. וזאת יש לציין: הקווים הישרים שבין העיגולים מכתיבים את המרחק הרשמי של המסלול – 10 ק"מ. כמובן שאין קשר מחייב בין נתון זה לבין מה שתרוצו בפועל.
התחלתי לרוץ לכיוון מזרח תוך שאני מתחיל לאתר את סימני התבליט הראשונים ומאמת את כיוון התקדמותי. מבט במפה גילה כי קווי הגובה בדרכי מועטים ומרוחקים זה מזה. המשמעות היא כמובן שהשיפועים מתונים. טיפוס של 30 מטרים לכיפה, ירידה לאוכף, עוד כיפה, ומייד לאחריה ירידה נוספת. עצרתי ותיקנתי את מיקומי. דקה נוספת חלפה וממרחק של חמישה מטרים זיהיתי את האהיל הכתום לבן ליד גדר שיחים. ניגשתי אל האהיל ווידאתי שהקוד המופיע במפה רשום עליו. החתמתי את כרטיס הקרטון, הסתכלתי בשעון וציינתי בסיפוק – 6 דקות מהזינוק, אולי אבלה כאן פחות משלוש שעות למרות הכל…
מנפלאות מפת הסתרים
אבל אילו הדברים היו כל כך פשוטים, הספורט הזה לא היה קיים. הדרך אל הנקודה הבאה היתה כרוכה בירידה מאוד תלולה של כחמישים מטרים כשבסיומה עליה דומה. הצמחיה הפכה לצפופה ובכל מקום שלטו קוצים, דבר המסביר מדוע חלק מהמנווטים עושים זאת עם מכנסיים ארוכים בעוד שהאחרים מצויידים במגיני רגליים אותם הם לובשים בין הקרסול לברך. באשר לי, מאחר ובאתי לרוץ, כמובן שלבשתי מכנסי ריצה קצרים, ומגיני רגליים זה משהו בכדורגל, לא?
הריצה הפכה לקשה ובעיתית בגלל האבנים והסלעים שכיסו את הקרקע. העליות גרמו להאצת הדופק, והתכסתי זעה למרות שלא עברתי אפילו קילומטר וחצי מהזינוק. הנקודה השניה היתה אמורה להיות גדר או מסוכה או אולי שוחה, ועד עתה אני לא בטוח מה היתה משמעותו המדוייקת של הסימון בטבלה. זהו אחד ההבדלים בין נווט מנוסה למתחיל. אני קראתי רק חלק קטן מהמפה, בעיקר זה שמתייחס לקווי גובה, שבילים ופריטי נוף מלאכותיים. התעלמתי מכמות עצומה של מידע שמפת ניווט ספורטיווי מכילה, כמו סוגי צמחיה, מתלולי עפר, צינורות, אדמה שבורה ועוד. מצאתי את עצמי נתקל ומתעקב בגדרות בלתי עבירות למרות שאלה הופיעו במפה והייתי יכול להמנע מהן. יש אפילו סימונים שונים לגדר עבירה ולזו שאיננה עבירה. התרכזתי בלהיות בכיוון הנכון, לא בלבחור את הדרך העדיפה. מקורו של הנסיון המועט שלי בניווט הוא בשירות הצבאי. שם משננים נתיב לילי בן עשרות קילומטרים משך יום שלם. אין הפתעות, או למען הדיוק, רצוי שלא יהיו. הניווט הספורטיווי שונה בתכלית, כל כולו הפתעה ולא זו בלבד שהמשתתף נדרש לאתר ולבחור את דרכו בזמן אמת וללא הכנה מוקדמת, עליו לעשות זאת בתנאי מאמץ פיזי.
מידי פעם ראיתי מישהו רץ, אך בדרך כלל כיוון הריצה היה שונה משלי. אחת העצות הראשונות לנווט המתחיל היא לא לעקוב אחר איש. ראשית, יתכן שגם הוא לא יודע לאן הוא רץ, ושנית, קיים סיכוי טוב שהוא מתחרה במסלול אחר. נראה היה שבמפגשים החטופים האלה לא מחליפים מילה. בספורט הזה אתה מזנק לבד, רץ לבד ומסיים לבד.
המשכתי לרוץ לאורך המסלול שהכתיבה המפה. החורש התחלף בשטח פתוח ושוב בחורש, אבל הקוצים והאבנים הקשו בכל מקום. הרגליים דיממו משריטות הקוצים והתחיל להיות חם. החולצה, כולל השרוולים, הגרביים והנעליים היו רטובים לחלוטין, וכל שעשיתי לא מנע מהזעה מלחדור לעיניים. אבל קצב אחיד למדי של 7 דקות בממוצע בין נקודה לנקודה הניע אותי הלאה. ככה זה, אין הצלחה כמו ההצלחה עצמה ואין כשלון כמו הבושה.
לאחר שמונה ניקובים מוצלחים במשך שעת ניווט, הגיע תורו של הקטע הקשה באמת. הקו הסגול המריא על המפה לאורך יותר מ-15 ס"מ. המשמעות היתה שהנקודה הבאה נמצאת במרחק של כמעט שניים וחצי קילומטרים. אבל העיקר היה בתבליט. ארבע כיפות תלולות ומיוערות הכתיבו מסלול של עליות וירידות חדות למדי. ואכן כפי שהבטיחה המפה, עברתי מהר מאוד להליכה, ולאחר מכן לסוג של גרירה. אי אפשר לרוץ במעלה או במורד שיפוע של 30 אחוזים עם שיחים, סלעים ואבנים שחוסמים את הדרך, וגם אם היה הדבר מתאפשר, זה לא מהר יותר מהליכה. אף שבקילומטרים האחרונים כבר תפסתי ביטחון, אלתרתי סביב הקו האווירי בין שתי נקודות נתונות, וניסיתי להעדיף את הנתיב הנוח על זה הקצר, לקטע התלול שבו הייתי כעת לא היו אופציות נוחות. למעשה, לא היו לו אופציות בכלל. משלב זה, ולמעט שני בדואים שקוששו עצים ושאלו אותי אם אני "עושה תרגילים", לא פגשתי איש כמעט עד הסיום.
המפה החלה מתבלה מקיפולים ומזיעה שדבקה בה והרטיבה אותה. כשהגעתי לנקודה התשיעית, או למען הדיוק, המקום בו הייתי אמור למצוא אותה, התחלתי לחשוש שמשלב זה, ובהמשך למסלול התלול, הניווט יהפוך לקשה עד בלתי אפשרי. הקטע האחרון והארוך שעברתי מהנקודה השמינית עייף אותי, פגם באופן קשה בממוצע הזמנים הכולל עד כה ובמצב רוחי. כעת דובר בתל אבנים שנמצא במדרון תלול, כעשרים מטרים מתחת לשביל ובתוך חורש. הסתובבתי סביב עצמי כדקה או שתיים ומצאתי את הנקודה. החתמתי את הכרטיס והמשכתי לכיוון הנקודה העשירית שהיתה במרחק קצר יחסית של כחצי קילומטר. דובר במערה ולא צפיתי בעיות מיוחדות בנקודה זו. הכל הסתדר לפי המפה: מעלה מתון בצידה הדרומי של גבעה חסרת שם, קרחת יער קטנה עם שני שבילים משני צידיה ועץ בודד במרכזה, ו"פריט נוף מלאכותי" בדמות רכב שרוף, אבל המערה איננה. בזבזתי עשר דקות בחיפושים, אך לשווא. התחלתי להתלבט – מחד הסיכוי לסיים תוך שעתיים הלך ונעלם, אך מאידך הכללים קובעים שהצלחה תלויה במציאת כל הנקודות וויתור על אחת מהן משמעו פסילה. באקט אחרון של ייאוש, החלטתי לנסות משהו מתקופת הצבא. טיפסתי לקצה הגבעה, מדדתי על המפה את האזימוט ומרחק של 100 מטרים מהקצה הגבעה אל הנקודה המבוקשת, והתחלתי לצעוד תוך שאני סופר את צעדי. לאחר 72 צעדים כפולים, בדיוק 100 מטרים במקרה שלי, נפלתי על המערה, והיא במרחק של 15 מטרים משלדת הרכב השרוף. עד עכשיו לא ברור לי איפה היא היתה קודם לכן…
הנקודה העשירית סמנה בעצם את שיא האתגר הניווטי במסלול. שש הנקודות הבאות היו קרובות יחסית זו לזו, והפרשי הגבהים בינהם לא היו משמעותיים. כשהגעתי לסיום היתה השעה 12:47. הייתי כל כך מותש שלא הצלחתי לחשב את זמן הניווט בעצמי, ושאלתי את הסדרן כמה זה 47 פחות 33 (זמן הזינוק והסיום שלי בדקות). סיימתי את ההרפתקה הזו בזמן של 2:14:18, ב-45 דקות פחות ממה שניבא לי אבי במקרה הטוב, ובתוצאה מספקת בשביל פעם ראשונה ללא הכנה. עם זאת, התעניינתי בתוצאות האחרות ושמעתי שהראשון סיים את המסלול בשעה ודקה (שעה ודקה!), תוצאה שנשמעה לי דמיונית לחלוטין ואשר הבהירה לי לאיזו מומחיות ניתן להגיע.
בעת כתיבת שורות אלה עדיין כואבים לי כל מיני שרירים שלא ידעתי על קיומם, ואשר קשורים, ככל הנראה, לריצה בשיפועים חדים, אבל מדובר בחוויה ספורטיווית מיוחדת, מהנה ומאתגרת באופן יוצא דופן, ואני ממליץ עליה בחום.
אורי תאר – מרגיש בבית, אליפות ישראל בטריאתלון, אילת 2001
קישורים:
איגוד הניווט הספורטיווי הישראלי – www.nivut.org.il
התאחדות הניווט הספורטיווי הבינ"ל – www.orienteering.org
