כתבה זו על דן ברגשטיין פורסמה לראשונה בשנת 2009 במגזין אופניים.
כתב: מנחם זיבצנר. צילום: פליקס ברון
דן ברגשטיין | צילום: פליקס ברון
כמו רבים לפני, שמעו של "קטן" הגיע לאוזני עוד לפני שפגשתי אותו. אני זוכר במיוחד תמונה שפורסמה ברשת, ובה ראו נער צעיר עושה באני הופ גבוה מאוד, ללא חולצה וקסדה, עם גוף רזה וגרום, שיער פרוע וסנדלים וכל זאת על אופני ז"ק עתיקות למראה. החברים סיפרו על רוכב נמוך קומה, קל משקל, בעל פני ילד נצחיים ופנומן רכיבה שמגלה כשרון יוצא דופן כמעט בכל תחום בו החליט לגעת. בזמנו גם ליחששו שהיה בין היחידים שידע לעשות פעלול בק-פליפ בארץ (היפוך שלם לאחור תוך כדי קפיצה), ושהוא שם ללעג את כל חוקי הטבע והסטייל של מכורי טכנולוגיות וציוד אופנתי שכמונו, וזאת משום שהוא רוכב בפשטות וצניעות עם ציוד ספרטני להחריד ונותן בראש לכ-ו-ל-ם. אה, וכל זאת עם חיוך ענק ואישיות כובשת, בקיצור טיפוס לכתוב עליו הביתה.
דן ברגשטיין, 35, בשבילכם "קטן" – כינוי שהוצמד לו בנעוריו על שם קומתו, הגיע ברכיבה לנקודת המפגש שקבענו בתל אביב כשהוא חמוש בחיוך האופייני לו ולא הרבה יותר מזה. נכון…היו שם אופניים ותרמיל, אבל זה משני. איזה אופניים אתם מתעקשים ושואלים? זה לא ממש חשוב, כפי שתבינו בהמשך, אבל מדובר בשילדת זנב קשיח מאלומיניום של חברת GT, חבוטה ומלופפה בסרט זוהר כדי שתבלוט לנהגים החולפים בכביש, ועליה סטיקר של "יש חיים בשוליים" סביב הצנור התחתון. דמיינו גם גלגלים בסיסים, צמיג פנארייסר אחורי, צמיג קידמי לא מזוהה, מעצורי וי-ברייק, מזלג בסיסי, כסא חבוט, וקסדה עתיקה שקטן מגן בלהט על כבודה. אפשר להמשיך הלאה? למי שתוהה אם במקרה יש קליטים בדוושות או עדיין מנסה למצוא פריט מסויים להזדהות איתו בסיפור, אז זהו שאין. נעלי ספורט אדידס שטוחות סוליה ולא שרוכות (אופנתי היום מאוד בקרב הצעירים) ומכנסי כותנה וחולצה פשוטים ובסיסיים. ועם זה ננצח.
מראשוני הבק-פליפים בישראל | צילום: פליקס ברון
כדי לרדת עוד קצת לעומקה של התופעה דמיינו לכם את רכיבת המדבר האחרונה אליה הצטרף קטן. האיזור נחל צאלים, בעל תוואי קרקע מאוד לא ידידותי לאופניים, מעין סוג של "שדות אבנים לנצח"…שעות רבות של דווש בתוואי מאדימי זרוע בסלעים שאין בו רגע של מנוחה או זרימה, והמחייב תשומת לב תמידית בשמירה על קו שישאיר את המעביר האחורי שלם וללא פגע. כמה סחיבות רגליות ארוכות של האופניים על הכתף, וירידות טכניות מזעזעות סיפין כגון הירידה ממצפה ענבה. קטן רכב כמובן בחוד החבורה כשהוא שועט בזרימה משכרת כאיקטן מתענג על שלולית בנחל צאליםלו אין מחר, לא מוותר לא בעליות ולא בירידות לשום אלמנט טכני, ופה בשם ללא אזהרה מוקדמת מבצע באני הופ מרהיב מהמקום בתאוצה אפסית. אחריו ניסו לשמור על הקצב קבוצה של רוכבים מסוקסים מקומונת האול-מאונטיין בתפוז כשהם לבושים במחלצות המשוכללות והאופנתיות שלהם, ורכובים על אופניים שהם פאר היצירה, הטכנולוגיה והארנקים…קטן גם מהר לחלוץ נעליים בהפסקות שעשינו כדי באושר מופגן לטמון אותן יחפות בגבים מלאי המים במדבר שלאחר השיטפון הגדול. יותר מאוחר וללא שום סימני עייפות ונחיתות משך אותנו עד הסיום במצדה על אופני הפלא שלו לקול תשואות החברים. בהחלט נוף חריג ושונה בקהיליית הרוכבים.
האופניים שלו
"חייב לשאול אותך על הזנב קשיח שלך, תגיד, זה סטייטמנט אצלך?" אני תוהה בדרכנו ליער עופר…"זה לא סטייטמנט בשבילי זה…אופניים", משיב קטן, "שיכוך מלא זה מוזר לי. כשאני עולה עליו משהו שם עדיין לא מתיישב לי. אולי פעם אם יהיה לי משהו טוב טוב…", חושב לו בקול רם. "ולעשות מסלול מדברי? זה קשה…"אני מקשה, "אין לי בעיה יום שלם בל-בל-בלל-בל-בל ככה באבנים, "צוחק קטן, "זה מעצבן אבל לא מפריע לי". אני מזכיר שראיתי אותו דוהר בשדות סלעים במקום שמאוד קשה לרכיבת ז"ק וזאת מניסיון כי מרבה אני לרכוב על שכאלו, וקטן חוזר על דבריו, שוב, מתקשה למצוא הגדרה אחרת ל"אצלי זה פשוט זה, בשבילי זה אופנים" הוא אומר וחוזר, "אמנם לא יצא לי לעשות מדבר בשיכוך מלא ואני בטוח שזה יותר נוח אבל אולי פעם, אני לא נגד, זה לא מטריד אותי יותר מדי. אז נכון שכן אופניים תופסים חלק חשוב בחיי, אבל לא בצורה פאנאטית כמו אצל אנשים אחרים שזה דת ודרך חיים בשבילם. זה פשוט חלק ממני, לא משהו To write home about…אופניים, וואללה נוסעים, לא צריך יותר מדי לדבר".
"שיכוך מלא זה מוזר לי" | צילום: פליקס ברון
כמה פשוט עבור הבחור החביב בעל הפנים הצעירים והנעימים והגישה הנאיבית משהו לחיים. משעשע לחשוב שבחרנו לרכוב ביער עופר הידוע בעבר בשמו "וורנלנד". משחק מלים עם Never never never land אותה ארץ שלא מתבגרים בה לעולם.
אף פעם לא הפסקתי לרכוב בעצם
"בפברואר אני בן 35…." עונה קטן בהרהור לשאלתי. "הא! אתה ילד כל החיים לפניך" אני מקניט אותו, "ילד? אללא איסטור" מקונן קטן, "ואם אני ילד אז אתה כבר בקבר…" מכניס לי בחזרה ואנחנו צוחקים. קטן מספר שהוא התחיל לרכוב בגיל 5 כמו כולנו, ומאז רכב תמיד, ולא הפסיק כמו שקורה לרבים. "אחרי הצבא לא רכבתי הרבה, אבל טיול מדבר מדימונה לים המלח, מעלה יאיר או מה שזה לא יהיה, עשינו כבר בשנת 1994 עם טרק ריג`יד, בלי בולמים. עד שקניתי אופניים עם בולם לקח לי זמן, היה נראה לי מוזר… `בולם`? מה זה `בולם`? הכרתי אז את זיו שוורץ שעבד אז ב"רוני אופניים" חנות קטנה במרכז המסחרי ברמת אביב ועוד חבר מהשכונה והיינו מטיילים ביחד בכל הארץ. כמובן שהיה לי BMX שקיבלתי בבר מצווה, אבל רכבנו רגיל ללא פעלולים. אני לא בטוח שידעתי אז לעשות באני-הופ….
תחרויות
קטן עולה מדרגהקטן, שבשנתיים האחרונות מדריך במרכז הרכיבה בצובייק (נסגר לאחר פרסום הכתבה), התחיל לרכוב יחסית ברצינות בסביבות 1999-2000 והתמקד בתחרויות טריאטלון, שטח וכביש. בשנים האחרונות הוא לא מתחרה. להזכירכם טריאטלון זאת תחרות משולבת הכוללת 1.5 ק"מ שחיה, 40 ק"מ אופניים ו10 ק"מ ריצה. "זה לא נשמע נורא האמת" אני מהרהר מחשבות כפירה לעצמי בקול רם, "נכון", אומר קטן, "כל אדם מן היישוב עם קצת אימונים עושה את זה. אתה רואה שם נשים, שמנים, רזים, בני 60, 70, וכולם מתאמנים ומסיימים". קטן התאמן ברצינות אבל הפסיק בעקבות סדרה של פציעות מתאונת דרכים ובמיוחד מפציעה בברך שהקשתה על יכולתו לרוץ. "לאחר הפציעה עשיתי שני טריאטלונים אבל הייתי מוגבל ולא יכולתי לתת הכל. וזה תסכל. כבר לא אתגר אותי לסיים תחרות אלא להשיג השגים…" מסתבר שהבחור הגיע רוב הזמן ראשון לפודיום בקטגוריה שלו והיה מדורג בין ה10 הראשונים בארץ כשלא היה פצוע. "אבל היו פחות אנשים מעכשיו", מצטנע דן. "אז איך נכנסת לתחום הקפיצות והפרירייד?" שאלתי, "כשזה נגמר, עם הכסף מהביטוח של התאונה קניתי את הבוליט ואז התחלתי גם לקפוץ ולבצע פעלולים".
איך עושים בק-פליפ
דן קטן בתמונה מפורסמת "שמעתי שמועות שאתה עושה בק-פליפ וכדומה, איך למדת את זה? למרות שאתה כבר די זקן, כן?" שאלתי בחיוך, קטן כמובן לא נשאר חייב, "אכן למדתי את זה בגיל זקן וחבל שלא למדתי בצעירותי אולי היה יוצא ממני משהו"…והמשיך " בתקופה שגרתי בקיבוץ מרום גולם בסביבות 2004, בנינו בריכת ספוגים ושם התאמנתי. "אבל זה מפחיד!" נחרדתי, "מילא צעירים עוד לא מבינים את המשמעות של פציעה, אבל אתה? ובמיוחד אחרי ההיסטוריה הרפואית שלך?" תמהתי…"ובכן,…בנינו רמפה, תחמנו בריכה של חמש מטר מרובע מלאנו אותה בספוגים והיידה, זה עזר להתגבר על הפחד. פעם ראשונה עשיתי בקורקינט זה יותר קל משקל. אחרי זה אופנים של ילדים ואחרי זה עם הBMX ואז ללא בריכת ספוגים". הפעם הראשונה והבלתי נשכחת שקטן ביצע את הפעלול ללא בריכת ספוגים הייתה באירוע "פארק-סטייל" בגני התערוכה, לפני שנתיים. הבחור החליט שהוא עושה בק-פלים והתאמן כל היום ברמפה ובריכת הספוגים שנבנתה במקום…"חטפתי כמה פצצות בשרירים מנפילות בבריכה, כאב אבל המשכתי להתאמן, בסוף היום כבר הייתי גמור אבל למרות זאת הלכתי על זה. פעם ראשונה נחתתי לא טוב, פעם שניה הצלחתי, איזה אושר!!! באותו יום גם עשיתי "360" (קפיצה עם סיבוב מלא אופקי) פעם ראשונה בהצלחה, וחזרתי על זה כמה פעמים. הגעתי הביתה מפורק, גמור, דואב אבל… מאושר. לא ויתרתי, אמרתי – אני חייב".
פני ילד נצחיים | צילום: פליקס ברון
רוכבים עד החשיכה
אז יצאנו לרכיבה ביער עופר, קלאסיקה אמיתית. פטפטנו תוך כדי דווש וצילום פעלולים של עליית מדרגות סלעים מעל למטר גובה ודרופים אמתניים, ושם נזכרתי כמה כייף לרכוב עם הבחור הזה. התחושה של הפשטות והספרטניות ושבעצם "הכל בראש" התעצמה לנוכח הרכיבה צד בצד עם קטן. שוחחנו על התופעה הגוברת של רכיבת הסינגל ספיד בשנים האחרונות שקשורה לחזרה לשורשים ועל חידושי הטכנולוגיה וניסינו להבין שוב מדוע הוא לא מרגיש צורך להשתדרג לאופניים מודרניות, להתעדכן, כאילו עמד הזמן מלכת אי שם לפני 10 שנים וזנב קשיח חבוט ממלא את כל צרכיו של האיש. קטן מסמפט ונהנה מחברת האנשים שנכנסים לרכיבה בכל הכוח וההתלהבות, אבל הוא לא מרגיש דומה. אפשר להבין שהרי הוא לא ממש הפסיק לרכוב מילדות, זה חלק ממנו שאינו צריך לפרש ולבאר, "זה פשוט זה" חוזר ואומר קטן.
קצרה היריעה מלספר את כל הסיפורים על קטן. אם תביאו את כל חבריו אנחנו נשב כאן כל הלילה ונשמע צ`יזבאטים, שזה לא רע האמת אם תביאו קצת בירה ופיצוחים, נקבע מתישהוא. בנתיים נפרד מקטן, שהוא רוכב מזן נדיר, שכמוהו קיימים מעטים ושלצערנו מתמעטים והולכים. רוכבים מסוגו מזכירים לנו שוב ושוב את ניצחון האדם על המכונה, שטכנולוגיה זה לא הכל והרבה תלוי ברוכב ושעלינו תמיד לזכור ענווה מהי.
כשהגענו לחניון העליון משחרר קטן קריאה, "טוטו!!!…הי שפרן פה, הוא כל הזמן פה הגנוב הזה", הוא צוחק בקול רם.
