רגע לפני שמנגנוני המדינה הפקיעו אותי, מרשות הורי ומתום ילדותי וכפו אותי להתנדב לשלש שנות שירות, החליטו הורי לקחת הלוואה ולשלוח אותי לחו"ל: "אתה צריך אופקים יותר רחבים לפני שאתה הולך לצבא”, כך אמר לי אבא. אז חיברנו יחד את הכסף מהבר-מצווה ואת מעט הכסף שאבא ואמא גירדו מכל מיני מקומות ונסעתי לראשונה בחיי לחו"ל. ההתרגשות שלי היתה עצומה. לא סתם חו"ל אלא למינכן, למשחקים האולימפיים

מאת:אברהם בורג

לא ידעתי אז שעוד שנה בדיוק תפרוץ מלחמת יום הכיפורים, לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על הגורל, על הישראליות ועל הזהות המודרנית שלנו ושלי. פשוט שמחתי. חברים של ההורים קנו כל מיני כרטיסים לילדיהם ולי – רובם יותר זולים לאירועים האזוטריים והלא נחשקים. ומיעוטם איכותיים – לאירועי השיא של המשחקים. כל יום יצאתי מביתם והלכתי אל הכפר האולימפי. נספגתי בתוך ההמון, לראשונה אי פעם טעמתי פפסי קולה. לראשונה בחיים בלי כיפה ("כי אנחנו ייקים”, אמר לי אותו אבא נפלא, "ואנחנו לא הולכים עם כיפה באירועים שאינם יהודיים"). הקשבתי לבליל השפות, ניסיתי לזהות דגלים ומבטאים. פה ושם עבר גם ספורטאי נערץ ואני חושב שאחד עם שפם היה מארק ספיץ, אבל אני לא בטוח, התרגשתי מדי.

אחר שקרה מה שקרה שם הסתבר שהרחבת האופקים המתכוננת לא הועילה לי כלל אבל מאידך צמצמה מאד את אופקיו של העולם. לא הייתי הישראלי המגלה את מרחבי היקום אלא הגורל הישראלי התרחב והגדיר בנוכחותו את המשחקים הטראגיים של מינכן. במשכן של שנים ארוכות ניסיתי לשכוח את אירועי הזיכרון, את נאומי הקלישאות שכבר אז צרמו את אזני בריקנותם. את האנגלית המביכה של עסקני הספורט הישראלים. את ההתקרבנות של כולם, על כולם על הכל. הגרמנים על למה הרסו להם, והישראלים על למה הרגו לנו והיהודים המקומיים על כל הזיכרונות והטראומות שהיו אז מנת חלקם ממילא.

עם השנים התערבבו אירועי הטרור ההם עם כל הפיגועים שלנו כולם והיו לבליל אחד גדול ועצוב שעניינו – הגורל הישראלי. ומכיוון שכך התפנה מקום בזיכרון לדברים אחרים לגמרי. שם באחד האירועים השוליים והבלתי חשובים בעליל למדתי פרק – או אולי פסקה – בהלכות ספורטיביות. מתי שהוא, בין תחרות התעמלות עמוסת נפילות, נקעים ומבוכות ולפני מוקדמות שחיה משעממות עד מוות הלכתי לראות משחק כדורסל. היו לי כרטיסים למשחק שבין ארצות הברית ל…מצרים (אם זיכרוני אינו מטעה אותי, למרות שיתכן שהיריבה הנוקשה הייתה ניגריה, או ליבריה, או שלשתן יחד). לקראת הסיום הייתה התוצאה משהו כמו 120 לארצות הברית 36 ליריבה. דאנק רדף אסיסט, צליפות תמכו בפריצות. ההארלם גלובטרוטרס במיטבם. דקה לסיום. אין מתח באוויר. הספסלים מנומנמים. כל 13 הצופים באולם מנצלים את הספסלים הריקים שלידם לשאלפשטונדה שלפני התחרות הבאה. ואז…. מאמן מצרים מבקש פרק זמן. קשה לתאר את פרץ הצחוק ששטף את שני הספסלים, את שולחנות העיתונאים והעיר את כל ישני ההיכל. גם אני צחקתי בבוז לבן ומתנשא. רק עם השנים הבנתי שאולי היה זה פסק הזמן הכי ספורטיבי שראיתי בימי חיי. אין סיכוי לנצח, אבדה תקוותם, כמעט באלפיים הפרש. אבל לא מרימים ידיים, עד השריקה האחרונה. עד קו הסיום. כי זה כל הספורט כולו. אחר כך הלכתי לצבא, פרצה המלחמה ההיא וכמעט וחרב הבית השלישי וגדלו הפערים בין כולנו לכולנו. ולא אחת אני מחכה לפסק זמן שכזה. מאז אני תמיד אוהד ורגיש לחלשים. אולי בכל זאת התרחבו שם אופקי. ולו במשהו. ותודה להורי שהביאוני עד לשם ועד הלום.

כל הרגעים האולימפיים בשוונג – רגע אולימפי

הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ

אברום בורג –  רץ, חושב, רץ, חושב, רץ, חושב, רץ, חושב…

יש לך רגע אולימפי אשר נחרט בזיכרונך, רוצה להצטרף לצוות הכותבים של המדור רגע אולימפי? – כנס לכאן