כדי להבין את גודל הישגו של יאן אולריך במשחקים האולימפיים בסידני – אוסטרליה 200 צריך להתחיל את הסיפור כמה שנים קודם ולעבור בתחנות המאבק עם מטיל הצל הגדול

מאת:יאיר בן עמי

בבתחילת שנות התשעים היה יאן אולריך היה ההבטחה הגדולה ביותר של ענף האופניים. בבכורה שלו בטור דה פראנס הוא היה הפועל של מנצח הטור (ביארן ריס) וסיים שני. שנה לאחר מכן כבר ניצח בפעם הראשונה בטור ונראה היה כי למרות הנמשים, הג'ינג'י והלאום זהו אדי מרקס החדש של הדבוקה.

החיים מציבים מכשולים בכל דרך בה כל אחד בוחר. יאן אולריך היה אחד הרוכבים עתירי הכישרון שגדלו בדבוקה אבל לא פחות מכישרונו כרוכב הוא אהב לקחת את החיים בביסים גדולים. את הכל הוא לקח במקסימום או בכלל לא וכך היה גם עם אורח החיים הספורטיבי שבחר. אלו היו המכשולים שמנעו ממנו להיות גדול יותר משהיה.

כשאולריך הגיע לטור של 1996 מעטים הכירו אותו. לאחר שסיים כסגן של מוביל קבוצתו (ביארן ריס) שניצח בטור כבר היה ברור כי לטור הבא הוא יגיע כמוביל האמיתי של הקבוצה. הוא ניצח, כצפוי, בטור דה פראנס של שנת 1997, אך העיקר היה שגבר על מתחריו בפער ענק. רישאר ויראנק סיים שני עם עודף של יותר מתשע דקות ומרקו פאנטני סגר את דוכן המנצחים עם כמעט רבע שעה פיגור. המנצח היוצא וחברו של אולריך לקבוצת טלקום, ביארן ריס, סיים עם פיגור של יותר מ- 26 דקות ובמקום ה- 7. רוברטו קונטי האיטלקי סגר עשירייה ראשונה ועם פיגור של יותר מ-32 דקות.

אולריך מעולם לא היה רוכב בעל שליטה אבסולוטית באחד ממרכיבי המרוץ. בעליות הייתה זו תקופת ריקודי העליות של פנטני ובמרוצים נגד השעון, אותם ניצח לא פעם אולריך, היו לו יריבים מרים ואפילו בטור הטוב ביותר שלו הוא ניצח במרוץ אחד ובשני ניצח אברהם אולנו. גדולתו הנקודתית של אולריך באותו טור של 1997 הורכבה משני עיקריים. הראשון היה יכולות המגוונות שלו שהיו כשל הטובים בעולם בכל אחד ממרכיבי המרוץ. השני היה מנצח הטור היוצא, ריס, שהדריך אותו לאורך כל הדרך, מההכנות ועד לניצחון.

היכולת שלו לעשות את השינוי ולצייר את הקו המפריד באופן הברור ביותר הייתה התכונה הבולטת ביותר אצל אולריך. כשנגמרה העונה הוא היה עובר לחיים הטובים ומשלם את מלוא המחיר בצורת עלייה דרסטית במשקל אותו היה נושא לעיתים אפילו עד לזינוק לטור וזה מה שקרה לו בשנת 1998. אולריך לא הצליח להשיל כמה מהקילוגרמים שנותרו מעל לרגליו כזכר וימי החורף עתירי הבירה, העוגות והארוחות הטובות. כבר בפרולוג אפשר היה לראות כי אולריך אינו חד כנדרש לזינוק לטור. הוא אומנם צבר פיגור קטנטן מיריביו אך מצא עצמו עם הזמן החמישי ומדורג אחרי אולנו, לורן ז'אלבר, בובי ג'וליש וקריסטוף מורו. אם המנצח של הפרולוג, כריס בורדמן, לא היה צריך להדאיג את אולריך הרי שאר השמות שהקדימו אותו היו מטפסים ברמה כזו שלאולריך היה אסור להפסיד להם זמן במרוץ אישי נגד השעון. את מרקו פאנטני לא ספר אולריך כלל ומאחר שכבר צבר פיגור של קרוב לדקה ודורג במקום ה- 181 או במילים המגדירות במדויק: עשירייה אחרונה.

שבוע לתוך הטור דה פראנס 1998 עסקו כולם בפרשת פסטינה והעובדה שאולריך חזר להפגין את יכולותיו כשען לא הייתה הדבר הכי מפתיע. הוא ניצח בקטע ה-7 ועל 46 ק"מ הוא פתח פערים משמעותיים של יותר מדקה ואפילו יותר משתי דקות. החולצה הצהובה חזרה לאולריך ולמרות שיפסידה למחרת הוא ישמור על הפערים שפתח ממתחריו האמיתיים. דומה היה כי כח ההרתעה חזר לשרת את אולריך. עובדות אלו רק עזרו לכולם להתמקד בפרשת הסמים, מעצרי הלילה של רוכבים שנאלצו להתייצב למרוץ של המחרת ללא שינה, השביתות של הרוכבים, הפרישות הרבות ובעיקר הידיעה כי מה שהיה לא יהיה. אך אף אחד עוד לא לקח בחשבון את מה שיעשה פאנטני בימים הבאים.

כבר בקטע ההרים הראשון היה ברור כי אולריך בבעיה גדולה. למרות שקו הסיום היה לאחר ירידה ארוכה הצליח פאנטני לנצל את הפסגה האחרונה כדי לחצות את קו הסיום כמעט חצי דקה לפני אולריך ובעיקר להגדיר את יחסי הכוחות בינו לבין אולריך יום לפני הסיום הראשון על פסגה וזה יגיע למחרת.

זה היה יום בהיר והדבוקה עוד עצרה ליד האנדרטה של פאביו קאזרטלי. למרות קבוצת בריחה לא היו סימני עצבנות לאורך כמאה וחמישים ק"מ של מעברי הרים וטרם החלה העלייה לקו הסיום על הפלאטו דה בילה. אולריך נראה שם כבד ופאנטני פשוט פירק את הדבוקה במופע חימום. אולריך הפסיד 1:40 דקה לפנטני ואומנם שמר על החולצה הצהובה אבל הפער כבר היה רגיש במיוחד במחשבה על הפסגות הבאות והיכולות של הפיראט האיטלקי. הדבר האמיתי יגיע רק לאחר כמה ימים.

הקטע ה- 15 היה שלב ההכרעה הבא וכנראה אחד הימים המכוננים בקריירה של יאן אולריך. העלייה ל-לס דו אלפ' בשילוב המשקל שנותר כזכר לימי החורף, הגשם (שאולריך מעולם לא הסתדר עימו) ויכולות העל שהפגין פאנטני הכריעו את הטור. אולריך חצה את קו הסיום עם שני חבריו לקבוצה, טור דה פראנס 1996, ביארן ריס ואודו בולטס אבל בעיקר זכור המראה שלו. כשפניו היו נפוחים ואדומים מקור והמאמץ, עיניו היו קרועות כמי שאך חווה את ההלם מהבלתי צפוי, וכל שפת גופו שידרה את האכזבה והעלבון של כמעט 9 דקות בהן הספיק פאנטני לחצות את קו הסיום ואפילו להעניק יותר מראיון אחד. החולצה הצהובה עברה לפאנטני ולא ירדה ממנו עד לסיום. אולריך סיים במקום שני ובפיגור של יותר משלוש דקות.

שנה לאחר מכן לא התייצב אולריך לטור בגלל פציעה בברך אך ניצח בצורה מרשימה בוואלטה א'אספנייה. הייתה זו שנת הניצחון הראשון של לאנס ארמסטרונג, חגיגות ה"גברנו על פרשת פסטינה" היו בשיאן ובעיקר בתמימותן, באוויר ריחפה השאלה המסעירה: "מה יקרה כשארמסטרונג ואולריך יגיעו לטור ביכולות השיא שלהם?" . הפעם הראשונה והיחידה תגיע רק כמה שנים לאחר מכן אבל התמודדות ראשונה, על החולצה הצהובה, בין השניים הייתה בטור דה פראנס 2000 ומשם החלה תקופת הארמסטרונג מול אולריך.

ארמסטרונג לא ניצח בטור של שנת 2000 אלא הביס, בעיקר את אולריך, במפגש הראש בראש הראשון שלהם בגרנד טור. 6 דקות הפער, בסיום, אפילו לא נותנות רמז על העליונות. בקטע הראשון שהסתיים על פסגה (לורד/אוטוקם) ארמסטרונג לא ניצח אבל הוא השאיר את אולריך מאחור בפיגור של יותר מארבע דקות. בפסגה הבאה, לאחר סצנת טיפוס מרהיבה עם פאנטני, הוא הפך את אולריך לכמעט לא רלוונטי. כאשף התנהלות תקשורתית ידע ארמסטרונג להציב במרכז את המאבק מול פאנטני והאם העניק לו או שלא את הניצחון על הר הוונטו. התחרות עם אולריך הייתה יכולה לקבל תפנית רק אם לארמסטרונג היה ביקור אחותה הרעה של אלילת המזל וזה לא יקרה לו בטור עד שיעשה את החזרה המדוברת של שנת 2009 אבל זה מסיפור אחר.

בעוד פאנטני ידע להעניק לארמסטרונג תשובה בצורת הניצחון על פסגת קורשוול, כמה ימים אחרי הוונטו, לא רק שלאולריך לא הייתה תשובה אלא שהמפגן של פאנטני חיזק את הרושם כי אפשר לארמסטרונג בנקודה כזו או אחרת אבל לא אולריך יכול לו. הוא צבר פיגור על כל סיום פסגה וגרוע מכך היה במרוץ האישי נגד השעון (יומיים לסיום) כשאולריך חשב לאתגר את ארמסטרונג במה שהיה עד אז המגרש הכי ביתי שלו. ארמסטרונג השלים את כשישים הק"מ בין פריברוג' למילו ברכיבה סולידית, הרבה דגש על בטיחות ובלי שנתן את כל כוחותיו לאלילת הוואטים אלא רק כדי לשמור על הפער מאולריך שאכן לא הצליח לנצל זאת והפסיד עוד 25 שניות.

אולריך עזב את שדרות הניצחון בידיעה כי מאזן הכוחות בינו לבין האלוף החדש, שכבר היה בעיצומו של רקיחת סיפור אגדתו, עבר למישור הפסיכולוגי. הוא ידע כי יזדקק לקלף חזק לפני הטור הבא וכדי שלא יגיע ברושם שיצר נחיתות כה משמעותית שלו מול ארמסטרונג. כל אלו הושלכו מעלה ולפסגת ערימת המודעות אך לא ככיסוי לתבוסה מול פאנטני שנה קודם שנשארה שם, כמייצרת את גודל סימן השאלה על היכולת של אולריך להיות שוב אותו ספורטאי על היודע גם לנצח בהתמודדויות הגדולות ביותר, את הטובים ביותר.

למרות הניצחון בוואלטה, בטור השוויצרי ובעוד מרוץ חד יומי (קופה אגוסטוני) ולאחר שנתיים של הפסדים בתחרויות הכי גדולות תדמית המפסידן רק המתינה להזדמנות הנכונה כדי להדבק כשמו האמצעי של מי שהיה ההבטחה הגדולה פחות בזמן שאך מעבר לכתף וטרם מכונה היסטוריה של ממש.

ההזדמנות הבאה הייתה המשחקים האולימפיים בסידני אוסטרליה. הלו"ז של מרוצי הכביש בסידני נקבע כך שמרוץ הכביש ייערך שלושה ימים לפני המרוץ האישי נגד השעון. הכל ידעו כי שדה המתמודדים מציג לפחות שני רוכבים המסוגלים לחזור הביתה עם דאבל היסטורי. שני הרוכבים היו ארמסטרונג ואולריך.
לפחות עד לסיום המרוץ נגד השעון נותרו שאר הרוכבים מחוץ לקוטר מעגלו של אור הזרקורים.

מרוץ הכביש הוכרע על ידי תעלול של רוכבי קבוצת טלקום. ברור לכל אחד כי למרות הזינוק,למרוץ האולימפי כנבחרות לאומיות יש יחסים הנגררים מהקבוצות לשיקולי הטקטיקה של כל נבחרת בעלת משקל על מהלכי הדבוקה.

המהלך של קבוצת טלקום היה מושלם. בדיוק ברגע שנתפסה קבוצת הבריחה זינק אולריך מהדבוקה ופתח פער משמעותי. כשאנדריאס קלודן ראה את המבוכה בדבוקה הוא אסף את אלכסנדר וינוקורוב והשניים גישרו אל אולריך. הדבוקה נותרה בהלם אך הגיבה במהלכים של האיטלקים (בראשות פאולו בטיני) וגם האמריקאים הורידו כפפות ואחרי שהינקאפי נכנס לקבוצה אחת יצא ארמסטרונג למסע הפטישים שלו. כל אלו לא עזרו וככל שהתקרבה השלישייה של טלקום לקו הסיום הייתה ברורה חלוקת המדרגות על דוכן המנצחים. קלודן הצעיר קיבל את הארד, וינוקורוב הפועל בעל הפוטנציאל האדיר (שימומש לא רע בשנים הבאות) יקח לקזחסטן את הכסף כמדליה ראשונה של המדינה. המלך, אולריך, ייקח את הזהב. עד היום לא ברור כמה בדיוק היה וינוקורוב שותף מרצון או שלא לחלוקת המדליות. ברור שכרוכב שנה ראשונה בטלקום ועל אף שכבר רשם ניצחון בקטע של הטור הוא היה זקוק למערכת יחסים טובה בקבוצה. לו היה מנסה להאבק באולריך על הזהב ייתכן והיו לכך השלכות על הקריירה.  לאנס ארמסטורנג המשיך לקבל את הזרקורים למרות שסיים הרחק במקום 13 עם פיגור של כמעט דקה וחצי. תשומת הלב עברה לשבת, המרוץ האישי נגד השעון, והסיכוי לדאבל של אולריך בשיא כושרו.

גם במרוץ נגד השעון המאבק המתוקשר היה בין אולריך לארמסטונג והיה ברור כי אם יצליח אולריך לנצח גם שם היתרון הפסיכולוגי של ארמסטרונג לקראת הטור הבא יהיה הרבה פחות משמעותי אם בכלל. אולריך קבע זמן מהיר משל ארמסטרונג בכמעט חצי דקה. זה הספיק למדליית הכסף בלבד. הביצוע המרשים, של וויאצ'יסלאב איקימוב הרוסי, הביא לו את לקח את מדליית הזהב במופע כמוהו לא נתן בעבר ולא ייתן שוב לעולם באף מרוץ נגד השעון.

אם היה מישהו שחשב על יתרון פסיכולוגי של אולריך על ארמסטרונג או ערעור היתרון של ארמסטרונג הוא שכח מזה כבר במסיבת העיתונאים שלאחר חלוקת המדליות. ארמסטרונג שוב הוכיח את יכולתו לשלוט בתקשורת וברושם שתותיר עם הדברים שאמר על ניצחון בן קבוצתו (איקימוב) ורק זה נותר כהד חזק מספיק לשנים הבאות.

אולריך לא ניצח שוב בטור דה פראנס ולמרות הברקות בודדות (כמו במרוץ נגד השעון בטור של 2003) הוא לא הצליח לגבור על ארמסטרונג שוב, לא על במת השיא.

מדלית הזהב של אולריך, ממרוץ הכביש של המשחקים האולימפיים בסידני אוסטרליה 2000, נותרה המקום היחיד בו הוא הצליח לגבור על ארמסטרונג בכל הרבדים. הפעם האחרונה בה הצליח לתרגם זאת לניצחון גדול שייזכר כתבוסה האחרונה שהנחיל, למי שהיה במשך כמעט עשור המלך הבלתי מעורער ובעיקר מטיל הצל הגדול על הישגיו. הספורטאי, שאך זמן קצר קודם לכן היה התקווה הגדולה, לא תיאר לעצמו כי חולה הסרטן שיהפוך לאגדה יכסה אותו בצל הישגיו.

• תמונת צד: אולריך ו-וינוקורוב חברים טובים (צילום: Der Sascha)
• תמונת שער: אולריך במרוץ בשנת 2005 (צילום: Heidas)

יש לך רגע אולימפי אשר נחרט בזיכרונך? אתה מוזמן לכתוב לשוונג ולשלוח למייל – [email protected]

כל הרגעים האולימפיים בשוונג – רגע אולימפי

יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת