מאת:טלי לאור
קו הסיום המנופח והצבעוני בעיני משול לשער גן-עדן ואני מגיעה אליו תמיד תוך שאני נאבקת להפגין חזות "קולית" של אצנית קלילה ומנוסה, מסתירה במיומנות את הדחף להשתטח בפני הכרוז ולפצוח ב"שמע ישראל" על כך שסיימתי עוד תחרות בחיים.
שלום, אני פדלאה – נעים מאוד. זהו. הודיתי קבל עם ועדה ועוד בפני קהילת ספורטאים מדופלמת!
כשחברי הטריאתלט שידל אותי (תמורת שוחד סמלי כמובן), להתקשר למקימי קבוצת טריאתלון לנשים המתגבשת ולקבל פרטים נוספים, הסבירו לי בטלפון שבאימון הראשון נלמד איך לרוץ נכון ולהמנע מלהזיק לגוף. אני חשבתי שזה דווקא חשוב לחיים, אולי אצטרך לרדוף אחרי אוטובוס יום אחד, מי יודע?. לא תיארתי לעצמי שאחותי, אותה גררתי לאימון הקבוצתי הראשון (מתוך כוונה שיהא זה גם האימון האחרון שלי לאחר שאפיק לקחים ואלמד לרוץ נכון), תנקע את קרסולה 500 מטרים לפני הסיום המיוחל ובכך תחתום את גורלנו. למעשה הצטרפתי לספורט המטורף הזה בגלל "פולניות יתר". זו התוצאה הישירה כשלא מפנימים את ה"לא-נעים-לי-מת-מזמן" ונותרים רק עם ה"לא-נעים-לי". היה לי לא נעים לא להגיע לאימון אחד נוסף ודי (אפילו שידעתי שאין סיכוי שאמשיך בענף הזה) וזאת רק בגלל ששני המאמנים, מלאי רצון טוב ודאגה, התקשרו אלפי פעמים להתעדכן בהתקדמות החלמתו של הקרסול הנקוע ולא חסכו במילים על כך שהם מצפים בכיליון עיניים לראותנו שוב. היה לשתינו לא נעים מהם, והתוצאה היא שאנחנו פה, כבר עונה שניה, ובינתיים סחפנו לסצנה גם את האחות השלישית והיד עוד נטויה.
אל תבינו לא נכון, זה לא שאני מתלוננת או שאני באמת שק-בטטות כבד ומקטר. בסה"כ אני במצב די טוב, כושר מעל הממוצע, בעלת חוש הומור, ספונטנית, אינטליגנטית וסבתא שלי חושבת שאני יפיפיה. ביום טוב אפילו אוכל לתת לאדם הממוצע סטירה עם הרגל. אבל שנים של אגרוף תאילנדי לא משתווים לטריאתלון. בטריאתלון אין אף אחד ששם לו למטרה להוריד לי אגרוף וגם עלול להצליח אם לא אזיז את הת*ת. ומה לעשות, כשאין איום מידי על שלמות שיני וגופי יש לי נטייה מצערת לאבד במעט את המוטיבציה להזיע. כמו שציינתי – פדלאה.
בינתיים, כבר סיגלתי רוטינה קבועה: בתחרויות אני נכנסת למים לאט, לא רוצה להפריע לכם הפורצים בראש. מבחינתי תפחידו את כל הדגים ושאר מפלצות המעמקים עד שאני אגיע ותעיפו הרחק את המדוזות עם הגלים שאתם עושים. בתחרות הראשונה חתרו לי בעקביות על הראש בתזמון מושלם ללקיחת האויר שלי ומפלס הים ירד אז קמעה מכמויות המים שבלעתי. אז בינתיים, לא תודה, את הבעיטה שתעיף לי את המשקפת מהפרצוף אני שומרת להזדמנות אחרת. טוב לי כאן באמצע-הסוף עם סגנון הצפרדע שלי, עם כל אלו שבטעות שוחים עלי אבל מספיק מנומסים להתנצל על כך, עם אלו שמשום מה מתעקשים לשחות במאונך למסלול המסומן וחותכים נתיבים רק בכדי לגלות 300 מטרים מאוחר יותר שהם שוחים לבד בים לכיוון קפריסין. לנו ברור שראשונים לא נהיה אז מה זה כבר עוד כמה דקות שמתווספות לחוויה?.
באופניים, המעטים מכם שבכל זאת יצאו אחריי (נכנסו לכם מים למשקפת? מה קרה?), חולפים על פניי בלי משים. אני כרגיל נאבקת להגיע ולשמור על ה-90 סל"ד מתבוננת בכם בהערצה על אצילות יצבתכם ומקצב ה"פידול". היכולות שלכם נותנות לי הישג לשאוף אליו, ולמרות שברור שיקח לי עוד זמן להגיע לרמתכם, אני מתכוונת בהחלט להמשיך לנסות. אתם בד"כ עוברים אותי מהר מדי ובריכוז גבוה מדי בשביל שתשמעו אותי, אז בהזדמנות זו באמת – כל הכבוד!.
עד שאני מגיעה לריצה רובכם בשלבי סיום מתקדמים של התחרות ואלו מכם שכבר סיימו, אוכלים את הסנדוויץ' שותים את המיץ ומחליפים חוויות. באמת שיחקתם אותה, מזל טוב ויישר כוח! כולי קנאה (במובן החיובי כמובן).
אבל הרשו לי לנצל את הבמה שניתנה לי על מנת לפנות אל קומץ מועט אך משפיע של משתתפים. כן, אני פונה אליך, אתה שזרקת לי "מה, עוד אנשים מתחרים בכלל? אני כבר הולך הביתה!" כשחזרתי אחרונה מהאופנים ונלחמתי עם עצמי לצאת לריצה. וגם אליך שכנראה מההתרגשות התבלבלת ובמקום "בהצלחה" זרקת הערה מטופשת על הצורך במריחת מקדם הגנה מהשמש, לאחת כמוני שכנראה הולכת לעשות את התחרות ביותר מדי זמן. אליכם, המהווים את האנטי-תזה לרוח ספורטיבית אמיתית של פרגון ועידוד. אתם שבכל תחרות בהערותיכם חסרות הרגישות מוסיפים לי עוד משקולת קטנה לסחוב כשאני ממילא במבוכה מכך שהשופטים בעמדות מחכים רק לי, כשכל תחרות אני מקבלת יחס VIP הכולל ליווי צמוד של אמבולנסים, עשרות ניידות משטרה ומספר רב של רכבים שמייחלים לי פנצ'ר באופניים על מנת שאפנה להם כבר את הכביש. אתם, מסטולים מאדרנלין והצלחה אולי לא שמים לב, אבל אנחנו עומדים על אותו קו הזינוק, עוברים את אותו המסלול, מתחרים באותם ענפים אבל חווית התחרות שלנו שונה.
אני מזמינה אתכם להתחרות כחלק מהקבוצה שלנו, אלו שם, הראשונים מהסוף שנאבקים לא על מאית השניה, אלא על עצם ההגעה אל קו הסיום. איתנו, המבוגרים יותר, שמכל מיני סיבות החליטו בגיל קצת יותר מתקדם לפתוח פרק ב' בחיים ולהשקיע בספורט. איתנו, שאת הזמן לאימונים אנו מגרדים משעות השינה כי בין העבודה המפרכת, המשפחה, ושאר מחויבויות החיים, הזמן לעצמנו הוא פריבילגיה יקרה. איתנו, שמעולם לא הצטיינו בספורט שמתחילים מהבסיס, שכל שיפור זו חגיגה, כל קילומטר הוא אינסופי, כל תחרות כזו קשה לנו לפחות כמו טיפוס האוורסט ועצם השתתפותנו בתחרות מהווה את אחד האתגרים הגדולים ביותר שהצבנו לעצמנו.
העיקר להגיע אל קו הסיום
למצולמות אין קשר לכתבה
אתם לא רבים, אבל אתם קיימים וכשאתם זורקים לכיווננו הערות ציניות, שגם אם נאמרו בהיסח הדעת וללא כל כוונה רעה, אתם מכתימים את השפעתם של האנשים הנפלאים והמקסימים, אותם ספורטאים נעלים שמעודדים, מושכים ומפרגנים לנו בדרך (ושוב בהזדמנות זו תודה לכם אנשים יקרים!) כן, אני משתדלת להתעלם מכם, ומשננת לעצמי שאתם חסרי חשיבות ולא ראויים ליחס, שלא באמת אכפת לי ועצם ההשתתפות היא הקובעת. אבל במהלך התחרות, כשאני בעיצומו של מאבק כוחות עם עצמי אתם מצליחים לדכא ולהרוס לי קצת, ופיזיולוגית זה אמור להיות בכלל בלתי אפשרי במצב של חוסר חמצן מתקדם וסערת אנדורפינים. אבל עובדה, אתם בכל זאת מצליחים וזה אומר משהו על תוכן הערותיכם.
המאמר הזה מוקדש לכם, ששכחתם את ההתחלה, או שמעולם לא חוויתם את הקושי של הטיפוס מלמטה והשיפור האיטי כי מאז ומעולם ההשגיות בספורט באה לכם בקלות. לאלו מכם שמגיעים לתחרות במטרה לגלח איזו עשירית שניה מהשיא האישי ובחוסר פרגון המוחצן שלכם מגלחים לנו את ההנאה והגאווה מעצם ההשתתפות – כן! יש עוד מתחרים! ואני הבוקר, למרות הלחץ והחששות, חרקתי שיניים ונשבעתי שאני עושה ה- כ- ל! ולכן אחצה את קו הסיום הנכסף, גם אם זה יהיה בזחילה מקרטעת!. אז כשאתם רואים אותנו מגיעים, הרבה מאוד זמן אחריכם, תתאפקו, תחשבו, ואם אין לכם משהו מעודד לומר, תעשו לנו טובה ותתקעו עוד סנדוויץ'.
תודה,
מהראשונה…. מהסוף.
קבוצת נשים מכבי-טריי רמה"ש.
