אורית שמש, מרתוניסטית, דיאטנית קלינית ותזונאית ספורט
יודעת על מה היא מדברת כשהיא מבקשת להעלות למודעות נושא שלא רבים מדברים
עליו: הפרעות אכילה בגיל מבוגר. מור שלזינגר בשיחה גלויה עם אורית על נושא
מטריד וחשוב

מאת:מור שלזינגר

כמי שחיה ונושמת ספורט מגיל צעיר, הן במסגרת תחרותית, והן במסגרת חובבנית, וכמי שעובדת עם נוער, עם נשים ועם ספורטאים רבים, נחשפת הדיאטנית קלינית, אורית שמש, לתופעת הפרעות האכילה בגיל מבוגר יותר ויותר. אוכלוסיית הספורטאים, חובבים ומקצוענים כאחד, ועוד יותר מכך, נשים שעוסקות בספורט חשופים במיוחד לתופעה הזו. הפעם בחרתי לשבור את קשר השתיקה הזה עם אורית, להעלות למודעות של כולנו את הנושא החשוב, לצד שיחה פתוחה וגלויה על ספורט כחלק מהחיים: הטוב, הרע ומה שביניהם. אורית גם תתארח בפורום נשים בספורט ותענה על שאלות.

שמה של אורית שמש הולך לפניה: בכל פעם שעולה בפורום כזה או אחר בקשה להמלצה על תזונאית ספורט, מייד יעלה שמה שוב ושוב בהמלצות. עוד ועוד ממכרי נשבעים בקסמים שהיא מחוללת, בגישה השפויה, בירידה במשקל שמגיעה ללא מהפכות ושינויים דרסטיים בתזונה. אז מה הפלא ששמחתי על ההזדמנות לפגוש ולראיין את אורית, דיאטנית קלינית ותזונאית ספורט, שזה עתה הוסיפה את מרתון ברלין לרשימת הישגיה הספורטיביים, ולארח אותה בפורום נשים בספורט. יותר מכך, כשאורית ביקשה לקדם ולחשוף את הנושא החשוב של הפרעות אכילה, שמחתי אפילו יותר על ההזדמנות להאיר את הנושא הבעייתי הזה, שלא רבים ששים לדבר עליו.

איך הגעת לריצות, ועוד למרתונים?
ספורט תמיד היה חלק מהחיים שלי. אני שחיינית מגיל צעיר. התחלתי לשחות בגיל 6, הייתי בנבחרת שחייה עד הצבא, והשתתפתי בשלל תחרויות, אליפויות ועוד. גם בצבא לא הפסקתי עם הספורט ושירתתי כמד"סניקית. אחרי הצבא המשכתי ועשיתי ספינינג, חדר כושר וכמובן שחייה. היו תקופות שרצתי בהן, אבל זו אף פעם לא היתה אהבה גדולה. כשהייתי בנבחרת השחייה, הריצה היתה חימום לפני האימון, והרגשתי תמיד כמו דג מחוץ למים.

בשלב מסויים, עשיתי הליכות באופן קבוע עם חברה, והיא הגיעה עם הרעיון של מרוץ הלילה הראשון של נייקי, במקצה 5 קילומטר. אני זוכרת שהיה ממש כיף, והסתכלתי אז בהערצה על אלו שעשו את מקצה ה-10. המשכנו ועשינו את מקצה ה-10 במסגרת מרתון תל אביב, ואז החברה שלי נכנסה להריון והפסיקה, ולא מצאתי עם מי לרוץ. חיפשתי עם מי לרוץ, וכך הגעתי לקבוצה, קבוצת אנדיור. המרתוניסטים שם נראו לי משוגעים, אבל בקבוצה הזו קשה להשאר רק עם 10 קילומטר, ולאט לאט משהו השתנה גם אצלי. כולם סביבי עשו מרתון ופתאום זה נראה ממש שפוי לעשות מרתון.

כך עשיתי מרתון. משם המשכתי ועשיתי את טריאתלון הנשים, חזרתי לשחות ופתאום זה הפך לחלק מהחיים. ממש התמכרות. לאט לאט מוצאים גם את הקבוצה החברתית שלך וכך זה התחיל: ממרתון אחד, ואחר כך עוד אחד.

ספרי קצת על המרתון האחרון שלך, על ברלין?
הייתי בדיוק אחרי תקופת פציעה ארוכה, חברים סביבי החליטו לעשות את מרתון ברלין, וזו נראתה לי הזדמנות נפלאה. מראש ידעתי שאני לא הולכת על תוצאה, אלא מגיעה במטרה לרוץ בכיף. ובאמת זו הייתה חוויה מדהימה. הייתי עם קבוצה ענקית של אנשים, חלקם מטופלים שלי, והיה כיף אדיר לראות אותם עושים את זה. בחמשת הקילומטרים האחרונים הייתי עם חבר טוב שהוא גם מטופל שלי, שהיה פצוע במשך תקופה ארוכה. לראות אותו מסיים, ומסיים עם חיוך זה היה אושר אמיתי. גם בן הזוג שלי מרתוניסט ורץ בברלין, זו פשוט היתה חוויה. חוויה מסוג אחר.

מצד שני, בדיעבד, אני לא יודעת כמה זה היה חכם לעשות מרתון מיד אחרי פציעה ארוכה. אומרים שהגוף זוכר, אבל במקרה שלי האימונים היו מאוד קשים לגוף. וגם במרתון עצמו היה לי קשה מאוד. כל הריצה חשבתי לעצמי: "מפגרת, את לא שפויה! מי צריך את זה." אך כשסיימתי, מיד שאלתי: "טוב, מתי הפעם הבאה?"

ומה הלאה?
הפעם החלטתי שאני הולכת להתאושש כמו שצריך. מהפציעה יצאתי, אבל עכשיו אני רוצה לחזור ולהנות מהריצה עצמה. קשה לי עם זה שלא נהניתי בהכנות. החלק המהנה היה בזכות החברים שמסביב. היה לי חבר שרץ איתי את כל הארוכות, ובן הזוג שלי רץ איתי פעם בשבוע (למרות שאנחנו ממש לא בקצבים – בשבילו זו היתה ריצת התאוששות קלה), וחברות מסביב שליוו אותי. הכיף היה באנשים, ועכשיו אני רוצה לחזור ולהנות מהריצה עצמה. פשוט לרוץ בכיף, לרוץ בלי כאבים.

אחרי המרתון הורדתי עומס משמעותית, וחודש שלם לא רצתי, לתת לגוף להתאושש כמו שצריך. ועכשיו לאט לאט אני חוזרת לזה. חוזרת לסוג של בסיס, של בנייה מחדש ובעיקר של כיף.

לפני הראיון סיפרת שמאוד חשוב לך להעלות למודעות את נושא הפרעות האכילה. נושא שלא מדברים עליו מעבר לגיל ההתבגרות. למה בעצם?

אני נתקלת במקרים רבים של אנשים שעושים המון ספורט, בקושי אוכלים, ואז מגיעים לפציעות, שברי מאמץ, אוסטראופרוזיס, אימון יתר וכו'. אני נתקלת במקרים רבים של נשים המתאמנות על פציעות, כי הן חוששות "מה יקרה אם אני לא אתאמן?" זה יוצא מפרופורציה של פציעה. מפחדים לאבד שליטה, וזה כר לבעיות. לפעמים זה מתבטא בחולשה המלווה בירידה גדולה במשקל, ולפעמים להפך: אוכלים מעט מאוד ולא יורדים במשקל. קורה ובמקום ירידה במשקל רואים עלייה. הרבה פעמים מתקיים דפוס של "התנהגות מפצה" או "התנהגות מטהרת", מונח שלקוח מהפרעות האכילה הקלאסיות: "חטאתי, ולכן אנסה לפצות". במקרה הזה משתמשים באימון כפיצוי לאכילה ועלולים להיכנס למעגל מסוכן מאוד שאין לו סוף.

איך הגעת לעסוק בנושא הזה של הפרעות אכילה?
התחלתי את דרכי בבית החולים תל השומר, כדיאטנית ילדים, ושם בעצם נחשפתי לראשונה לנושא הפרעות האכילה בילדים. היו שם הרבה מצבים קשים שדרשו גם התערבות פסיכולוג, עובדים סוציאליים עוד. ושם למדתי לעבוד במסגרת רחבה, ולהסתכל מעבר למה שהילד אוכל. במקביל יש לי גם קליניקה של נשים, וגם כאן, יש מגוון בעיות שבאות לידי ביטוי באוכל, אבל המקור שלהן הוא אחר. הרבה פעמים, היא מספרת, הטיפול מתחיל במה לאכול, ומגיע לתחומים אחרים.

כשהתחלתי לעבוד עם ספורטאים, גיליתי שאנשים מגיעים לספורט מהרבה סיבות, לפעמים הספורט זו עוד דרך לברוח או דרך להעצים את עצמך. הרבה אנשים מגיעים לספורט ממקום של משבר אישי, מתוך רצון לעשות שינוי, וכחלק מזה גם רוצים לרדת במשקל. ברגע שמתחילים לעשות ספורט בצורה אינטניסיבית יותר, יש צורך למצוא איזון חדש עם האוכל ולהתמודד עם ההבנה שכבר לא מדובר בדיאטה רגילה. במידה ולא מצליחים, עלולים להידרדר לבעיית אכילה.

מקובל לחשוב בעיקר על נערות כקבוצת סיכון. האם זה באמת כך?
ממש לא! תופעה שהתפתחה והתרחבה בשנים האחרונות זו "אנורקסיה של הגיל המבוגר". זה הופיע כחלק מהטרנד הזה של אנטי-אייג'ינג: למשל הרצון של אישה בת 40 להמשיך ולהיכנס לג'ינס של התיכון. קיים פיק של הפרעות אכילה, בגילאי 40 וגם בגיל 50 או 60. זה עונה על הצורך הבסיסי של כל אחד מאיתנו להיות בשליטה. אוכל הוא משהו שתיאורטית מאוד קל לשלוט עליו, וההרזיה היא כאילו מאוד נגישה: "מה הבעיה? נוריד במשקל והשליטה תחזור לידיי." אבל, זה יכול להדרדר מהר מאוד, במיוחד אצל פרפקציוניסטים, עם צורך גדול בשליטה. ספורטאיות במיוחד, נמצאות בקבוצת סיכון: הפרפקציוניזם, המשמעת העצמית החזקה מאוד, בנוסף לבגדים הצמודים שחושפים את הגוף, ומבליטים הכל לעין – זה מזכיר את גיל ההתבגרות.

בקבוצת סיכון יש כמה סוגי אנשים:
– אלו עם הפרעות אכילה קודמות
– ספורטאים ממושמעים מאוד, פרפקציוניסטים שעושים בדיוק מה שצריך. וכמו שבאימון הם יותר מועדים לפציעות כך גם באוכל.
– נשים עם דימוי גוף בעייתי, מתחילות בקלות לשחק עם האוכל ברגע שמרגישות את השינוי בגוף.
– מי שנמצאת בתקופה חלשה יותר, בעקבות גירושין או משבר, ומחפשת לקבל שליטה דרך האוכל.

אז מה זה בעצם הפרעת אכילה?
הגדרה של הפרעת אכילה פרופר היא לפי BMI נמוך מ-19, והפרעה במחזור. אבל ישנן הפרעות אכילה נפוצות יותר, שאינן בולטות לעין בגלל משקל נמוך מדי או גבוה מדי. במקרים רבים המשקל תקין, אבל התנהלות האכילה אינה תקינה. התנהגות אכילה שכזו יכולה להיות מורכבת מבולמוסי אכילה, הימנעות מאכילה לאורך זמן, קיזוז מאוד קיצוני של חריגות מהתפריט, ובגדול אפשר להגיד שהתחושה היא שהאוכל מנהל אותך, ולא את מנהלת את האוכל. ובסופו של דבר זה התנהלות שכזו פוגעת גם בביצועים הספורטיבים.

אני חושבת שרבים נמצאים על הגבול. היות ואוכל הוא חלק אינטרגרלי מהחיים, ומהתרבות שלנו, נוצרת במקרים רבים, ההתייחסות לא בריאה לאוכל. השאלה עד כמה זה משמעותי, וכמה זה פוגע. לחשוב על אוכל, ולשים לעצמך גבולות זה נורמלי. דימוי גוף הוא נושא שמטריד את כולנו במרמה מסוימת. המקום שזה מדרדר הוא המקום של איבוד שליטה, כשהעיסוק באוכל ובמשקל מנהל אותך, במקום שאתה מנהל את הנושא הזה וכאשר יש הבדל משמעותי בין איך שאנשים רואים אותך לבין איך שאתה רואה את עצמך. מאוד קל להתבלבל, כי דווקא כשאנחנו לא אוכלים, וככל שאנחנו "קשים" עם עצמנו, אנחנו מרגישים בשליטה.

מהן הסכנות?
אוסטרופרוזיס – ברגע שלא אוכלים את כמויות הסידן וויטמין D שצריך – מתרחשת פגיעה בעצם. מעל גיל 20 יש ירידה בקצב הבנייה של עצם, וכשאין איזון בין בנייה לפירוק – העצם נפגעת.
פירוק שריר – השריר נבנה אחרי האימון, ולא במהלכו. ואם לא ניתן לגוף את חומרי הבנייה, השריר יתפרק.
סכנות נוספות הן אנמיה, חוסר התאוששות מאימונים, בעיה בשינה, פציעות חוזרות, מצבי רוח ובמקרים קיצוניים יותר – נטייה לדכאון, אובר טריינינג, הפסקת מחזור ופגיעה בפוריות, פגיעה במערכת החיסון ועוד. אבל הדבר הראשון שמאוד מאוד בולט זו פגיעה בתפקוד ובביצועים: אין התאוששות מספקת וכל החיים נפגעים מסביב: הבית, העבודה.

כיצד ניתן למנוע את זה? למה אנחנו, כנשים, כספורטאיות, צריכות להיות מודעות?
כל אחד מאיתנו צריך לבדוק את עצמו, ולבדוק עד כמה זה מנהל אותנו. ברגע שהעיסוק באוכל ובמשקל מנהל אותנו, והספורט הופך לדבר המשני – זה כבר סימן לבעיה. איתות נוסף הוא כשלא יודעים לנוח: לא עם הספורט, ולא עם האוכל. כשכל פרוסת עוגה יוצאת מפרופורציה. כדאי לשים לב לדפוסי אכילה בעייתיים: התופעה של "בונוס" אחרי אימון, או כשאוכלים חצי מהכמות כי לא התאמנתי, או להחליט לרוץ פעמיים מחר כי אכלתי יותר – ללא קשר לאימון, הימנעות מאכילה לפני אימון או במהלכו כדי לא להוסיף קלוריות וכד'.

אנשים שירדו במשקל בזכות הספורט עלולים להיות בסיכון לבעיות אכילה – כל חריגה במשקל – מנסים לתקן באמצעות הספורט, מי שמשתמש בספורט בשביל להרזות מבועת מכל שינוי: פציעה, הורדת אימונים בטייפר, נסיעה, וכו'… והרי אי אפשר לבנות על הספורט כל החיים. למשל, אחד המטופלים שלי הוא בחור שירד עשרות קילוגרמים, ואני ממש רואה אצלו שהוא מבועת מכל ביס שהוא אוכל. כאשר הוא נפצע ולא יכל להתאמן, זה היה הישג שהוא ממשיך לאכול ובאמת נמנע מאימון כפי שהיה צריך.

בסופו של דבר זו בעיקר תחושה: אתה יודע שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלך. אבל הנקודה החשובה היא המודעות. כי אפשר לטפל בזה, ואפשר לשנות את המצב.

רוצים לשאול את אורית עוד שאלות בנושא תזונת ספורט, הפרעות אכילה ועוד? אורית תתארח בפורום נשים בספורט ביום ראשון 14.11.2010 בשעה 19:00. נשמח לראותכם.

תמונות / אורית שמש