קופה דה אביונה – הלב- ומה שביניהם
אילן קולטון, המוכר כחלק מצמד הרוכבים המוכשר – בר & קולטון, מנסה להגשים חלום ולזכות בחוזה מקצועני, באחת מקבוצות הפאר האירופיות. בדרכו לשם, הוא משתף אותנו בעליות, בירידות ובמישורים שביניהם
מאת:אילן קולטון
הימים שלפני המרוץ
ימים גרועים מאוד עוברים עלינו. דיויד, חבר לקבוצתינו בארץ –ישראל גו פרו, נפגע קשה בתאונת אופניים בכביש 4. הלב נמחץ עוד לפני שידענו, זיהינו את תמונת האופניים המרוסקות שלו באינטרנט. היה עוד שמץ של תקווה, אולי זה סתם נראה לנו, אולי זה לא הוא. הבשורה המרה לא איחרה לבוא. זה הוא. הטוקבקים נגד הרוכבים בכתבות מעבירים בי צמרמורת וכעס. אני מרגיש שזה אישי. מתי יבינו אותנו, מתי יבינו שאני יוצא לכביש, כמו שטניסאי הולך למגרש כדי להגשים חלום ולעמוד על דוכן המנצחים, עם דגל המדינה היקרה שלי.
באותו הרגע,כשהמסרון מהארץ הגיע, אחרי תקופה ארוכה, השתחררה לי דמעה של עצב טהור מהמקומות הכי עמוקים בלב. יואב ( יואב בר – רוכב עילית) יושב מולי בעיינים נוצצות, מראה שאני רואה בפעם הראשונה בחברות בינינו. כל הימים הבאים על האופניים נראים ומרגישים זוועה. הראש מנסה להיות בספרד אבל הלב לגמרי עם החברים בישראל. אם רק היתה לנו דרך לעזור.נשאר לנו רק להתפלל.
קולטון – הראש מנסה להיות בספרד אבל הלב לגמרי עם החברים בישראל (צילום: דורית גטהלף)
אנחנו מחליטים לתפוס את עצמינו בידיים, או יותר נכון ברגליים, ולהפיק את המיטב. החיים מציבים סיטואציות ומצבים קשים ומשונים לעיכול, ולנו רק נשאר לחפור עמוק ולמצוא את הכוח ולהתגבר עליהם. אנחנו מחליטים לרכב מהר, הכי מהר שלנו, בשביל דיויד.
קופה דה אביונה,סנטנדר, מחוז קנטבריה, נסיעה ארוכה של 700 ק"מ באוטו עם מזגן מעולה אבל כבוי (הלו חבר'ה הרי זה רוכבי אופניים כאן שלא נתקרר), הרי בכולנו קיים החלק ההיפוכונדרי שקובר את הראש בתוך החולצה כשמישהו לידו מתעטש,או שזה רק אני?
ובכל זאת מזנקים
הקבוצה שיכנה אותנו במלון לא רחוק מקו הזינוק, ודאגה לכל מה שנדרש לנו על מנת להתרכז במרוץ. קמים בבוקר המרוץ, אוכלים ארוחת בוקר וישר פותחים את הפייסבוק, שנינו כבר מכורים, דבר לא יעזור לנו. רואים את סרטון המוטיבציה הקבוע שלנו – פיליפ ג'ילבר עושה את מה שהוא עושה הכי טוב- מנצח. מדהים איך הוא גורם להכול להראות קל.
פיליפ ג'ילברט – מדהים לראות אותו מנצח (צילום: ispa)
מגיעים לארוחת הצהריים: התזונה שלנו שונה ממה שהרוכבים כאן רגילים, הם אוכלים בארוחת צהריים (2.5 שעות לפני המרוץ) כמות אוכל כאילו צום יום כיפור הגיע לספרד ואף אחד לא טרח להודיע לנו. בהמשך אני עוד אתחרט על הארוחה הזו.
מגיעים למרוץ: רחבה גדולה, כל קבוצה עם האוטובוס ורכבי הליווי שלה. אנחנו כבר מזהים פרצופים מוכרים מהמרוצים הקודמים בנוסף לנבחרת צ'ילה, קבוצת הפיתוח של אסקוטל ונבחרת ארגנטינה שהגיעו. עומדים על קו הזינוק: לי יש את המנהג הרגיל שלי כבר כמה שנים: מצייר מגן דויד דמיוני על הצג של הספידומטר, ומבקש מאלוהים שיתן לי את הכוח להצליח. המרוץ מתחיל כרגיל בסערה. מה מחלקים משהו בחינם בקצה העליה הראשונה?
נכנסים טוב לקצב ומנסים להכנס לבריחה. אף בריחה לא מצליחה ללכת. המרוץ ממשיך לו ואני מתחיל להרגיש את הבטן, מדחיק את הכאב, כולה בטן, אלף כמוה קטפתי בהוואי בימים הטובים שלי (שאולי-אסי כהן).
"אני נותן את כל מה שנשאר לי בלב וברגליים" (צילום: סיגמא אופניים)
נכנסים לעלייה ארוכה בק"מ ה- 80, הרגליים מרגישות נהדר אך הבטן מסמנת שהיא לא אוהבת את מה שנמצא בתוכה, ולקראת סוף העלייה אני מקיא את נשמתי ואת הדגים והפסטה של ארוחת הצהריים. דייגו, רוכב נוסף מהקבוצה מסמן שגם הבטן אצלו בעייתית והוא נושר איתי מהקבוצה המובילה. אני מחליט שאין מצב שאני לא מסיים את המרוץ הזה ואני נותן את כל מה שנשאר לי בבטן ברגליים ובלב. ב- 40 הק"מ הנותרים לקו הסיום, אני מספיק להקיא עוד פעמיים. ברגעים הללו עוברת בראשי המחשבה,למה אני? יש אלפי רוכבים חזקים ברחבי העולם שחולמים בדיוק כמוני להיות מקצוענים, מה יבדיל אותי? ברגעים של עצב על חבר שעבר תאונה, כשהבטן בוגדת בך, כשאהבה שלך בצד השני של העולם, כשהחברים בים ואתה רוכב במבול רטוב עד שד עצמותייך, על הקו הדק בין להילחם על זה או להפסיק. זה מאותם רגעים משני גורלות ומעצבי פנימיות של בן אדם.
את המרוץ ההוא סיימתי על ארבע, במקום ה- 60 שהיה מאכזב אותי מאוד בכל יום רגיל. אבל ביום הנתון הזה, עם כל הגורמים והנסיבות הבנתי על עצמי המון וזה נתן לי יותר מכל אימון קשה או מרוץ ארוך שעשיתי.
אז בסופו של היום אלוהים כן נתן לי את הכוח, הכוח להבין מי אני ולמה אני רוכב על אופניים.
הפוסט הזה מוקדש לך דיויד,אוהבים יואב ואילן.
