יום הזיכרון. איך מקדישים לזיכרון רק יום אחד, כשכבר שבעה חודשים אנחנו במערבולת של זיכרונות אין סופיים.
מאז אותה שבת, כל-כך הרבה משפחות נוספו למשפחת השכול וזה עוד לא הסוף.
לכתבות נוספות בנושא:
"עדן נגעה בכל כך הרבה אנשים עם המעשה ההרואי שלה"
"כל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם אובדן, אנחנו מזיעים את זה בקילומטרים"
"זו השליחות שלי": גם 30 שנה אחרי הפציעה הקשה, אמיר מאיר לא מפסיק לרוץ
לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. קונוטציה כלכך מובהקת בין השואה שהתחוללה בהיסטוריה לבין אירועי שבעה באוקטובר 2023. חיילי החמאס ואחריהם האזרחים הפשוטים (יש שיקראו להם 'בלתי מעורבים') שנכנסו ליישובי העוטף ולבסיסים באו להרוג, לפגוע, לבזוז, לשחוט ובשם מה!? בשם השנאה והרוע כלפי עם ישראל – בלי הבדל דת, גזע ומין. בלי הבדל בין ילד למבוגר, איש צבא או אזרח תמים. תינוקות מצאו את מותם. משפחות שלמות נרצחו בביתם, במיטתם. אנשים נשרפו בממ"דים ובמיגוניות כמו בתאי הגזים, ומי שניסה לברוח ליערות ולשדות מצא את מותו על ידי צלפים שחיכו לבואו. שיירות של אנשים שהוצאו מביתם מצאו את מותם ביריית כדור. ממש שואה.
איה מידן בעמדת ההנצחה באקספו בצ'אלנג' ישראמן | צילום: פרטי
והיום, יום הזיכרון. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. יום זיכרון אחד שנמשך כבר שבעה חודשים. זיכרון על האנשים שכבר אינם והם כל כך רבים. על הבית שכבר לא קיים ועל האזור הפורח ושוקק החיים שהפך להיות שדה מלחמה.
כלכך הרבה איבדנו. וזה לא הסוף. משפחות משפחות בכל מדינת ישראל נכנסו למעגל השכול. הורים שאיבדו ילדים. ילדים שאיבדו הורים ואחים שאיבדו אחים ויש שאיבדו גם וגם וגם. ואין מישהו במדינה שלא מכיר מישהו.
ובבארי, הקהילה שלנו איבדה 101 אהובים. גברים, נשים, נערים, נערות, ילדים ותינוקת. ביום הזה אני עוברת על הפרצופים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. עולם של חלומות, תשוקות, רצונות, רגשות. אור זוהר שביום שבת יפה אחד נכבה. ויחד עם הנרצחים, ישנם גם 11 חטופים, ששבעה מהם כבר לא בחיים והם עדיין בשבי החמאס.
הרוגי קהילת בארי
ומה השתנה הערב הזה משאר ימי הזיכרון בשבעת החודשים הללו? שבערב יום הזיכרון הזה מלון המפונים בים המלח התמלא באנשי בארי. משפחות ויחידים התאספו לקהילה והגיעו לערב של זיכרון. של יחד. של קהילה. קהילה שכואבת יחד. הפעם אחרונה בה התאספנו כך הייתה בסדר פסח, בכיכר החטופים. אירועים שמזכירים את כוחה וחוזקתה של הקהילה.
ולמחרת, ביום הזיכרון, אנחנו צריכים להחליט לאיזה קבר הולכים, כי כל אחד מהם קבור במקום אחר. הרבה מהם ברביבים, חלקם בבארי וחלקם במקומות אחרים. וכל משפחה תצטרך לבחור לאיזה קבר היא עולה בכדי להתייחד עם מי שכבר לא איתנו. המשפחה הקרובה שלי איבדה 7 אנשים, כל אחד מהם קבור במקום אחר, ולא נצליח להגיע לכולם עם כל הקושי והצער.
הכנת הזרים שיחולקו ברחבי הארץ לקהילת בארי ביום הזיכרון | צילום: פרטי
החגים וימי הזיכרון קשים מנשוא ועדיין לא התייחסתי ליום העצמאות שהוא עניין בפני עצמו. העצב והכאב מורגשים בגוף והעיניים לא מפסיקות לדמוע. על מה שהיה לנו ועל מה ומי שלא יהיו לנו יותר.
בשלושת הימים האחרונים אני מתקשה לאסוף את עצמי ולבצע את האימונים הכתובים באפליקציית האימונים. הלילות חזרו להיות ללא שינה, הרגליים כבדות והאבן הגדולה שישבה על החזה בחודשים הראשונים חזרה והתעצמה. מנסה לגייס מוטיבציות חיצוניות, כי המוטיבציות הפנימיות כואבות מדי כרגע עד לכדי שיתוק.
מתבוננת על לוח התחרויות ובוחרת את התחרות הבאה – טריאתלון אשקלון שיתקיים ביום שישי הקרוב, בכדי שיהיה לי כמו מגדלור בחושך. הצבת מטרות ויעדים עוזרים כשהמוטיבציה הפנימית מפסיקה לתפקד.
איה מידן ב-TRI כנרת | צילום: פרטי
וכך אני מכריחה את עצמי לקום לעוד בוקר של תנועה. לא משנה המרחק והקצב – העיקר להיות בתנועה. כי התנועה מסמלת את החיים, ואסור להתייאש. כך אני אוספת נצחונות קטנים של הרוח על הגוף.
ובימים המאוד אפלים אני תמיד זוכרת משפט שחבר טוב אמר לי – "איה, גם במקום הנמוך בעולם, תמיד תזרח השמש".
אז הציבו מטרות ויעדים ותזכרו שאת התנועה הזאת אסור להפסיק – בשביל עצמכם, בשביל הנרצחים, בשביל החטופים (החיים והמתים) כי אם אלה היו יכולים לדבר הם היו מבקשים מאיתנו שנמשיך לחיות.
איה מידן ב-TRI כנרת | צילום: פרטי
אז נמשיך להילחם ולא נשתוק להחזרתם של החטופים ולמען עתיד טוב יותר והלוואי שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום. ובנתיים, למרות הכל –
אני
בחרתי
בחיים
