עופר פוזנר – ספורטאי בן 56 שקבע את זמן האופניים המהיר ביותר באליפות ישראל לקבוצות הגיל בטריאתלון אילת 2009 – 1:02:18 שעות. "את השעון גם לאנס ארמסטרונג לא יכול לנצח, אבל אפשר לנסות שוב פעם, ושוב פעם, כל פעם מחדש," אביחי גרינברג (אלוף ישראל בכביש)
מאת:אלעד פלטין ועופר פוזנר
כל שנה מפתיע עופר פוזנר, המכונה על ידנו 'הילד', את הסובבים אותו, פעם אחר פעם. במהלך כ- 18 חודשים היה לי הכבוד לאמן אותו, אך הפעם, הוא הצליח להפתיע גם אותי.
במרוץ סיום העונה באופניים, בבית ג'וברין, לפני כחודש וחצי היה לעופר מרוץ מעולה, למרות שהמסלול היה מסלול גבעות, שזה צד חלש שלו, הוא היה פקטור רציני ביחד עם עדי פיליפ, שעזרו לבן קבוצת מומנטום – בן עמי צ'אושו, להגיע למקום השני במקצה המסטרס פרו. בתום המרוץ, סיימו רוכבי האופניים בקבוצה את העונה ויצאו לפגרה. עופר לעומתם, לקח קצת חופש והיה צריך להתמקד שוב לקראת אילת.
עד טריאתלון אילת, היו לעופר ביומן האימונים והמרוצים: 11 מרוצי אופניים רשמיים, שמתוכם 2 טורים של שלושה שלבים כל אחד ושני מרוצים ברמת עילית. 4 תחרויות טריאתלון אולימפי + 1 מקצה ספרינט ומספר לא מבוטל של טסטים ותחרויות (5 ק"מ ועד 30 ק"מ), סימולציות כביש וסימולציות טריאתלון.
אין ספק שהעונה שלו הייתה ארוכה, ארוכה מאוד, אולי אפילו ארוכה מדי. הדברים הגיעו לידי כך כשלקראת התחרות גילינו שהזמנים בטסטים (10, 20 ו- 30 ק"מ) זה לא מה שהיה בשיא העונה בחודש יוני ויולי, ואפילו לא בסיום העונה הקודמת. עומס העבודה וחריגה לעשות עוד קצת בתוכנית מצד עופר בחודשיים האחרונים, לא עזרו בכלל, הגעתי למצב בו אמרתי לעופר שבוע וחצי לפני אילת: "במצב העייפות שלך אנחנו צריכים נס ופתק קטן בכותל?"
"סוף דבר מביא לפתיחה חדשה, שיא חדש מביא לרצון לשיא חזק יותר"
הסיכום של פוזנר
אחרי ניתוח שגמר לי את תחרות האיירומן ב- 2007 הייתי צריך לשנות משהו בתפיסה שלי מבחינת תורת האימון. איך משפרים תוצאות בלי להתאמן יותר מדי ולהשיג יותר. ההוראה מהרופא: "אל תרוץ אין לך סחוס, במידה ותרוץ בגיל 65 לא תלך על הרגליים". עכשיו אני צריך להתחיל, אני בחודש מאי 2008 בתקופת החלמה, לאחר שהבנתי עקב היכרותי עם החד אופן שאיני רוכב נכון, יש לי הרבה מה לשפר בטכניקת רכיבה.
אז הכוונה לעשות טריאתלון עם אימונים בשחייה ואופניים בלבד ומעט ליטוש בריצה עם חיים מלכה הגורו שלי באימוני טכניקת ריצה. את זה נשאיר לחודש לפני התחרות. עכשיו נשאר לי לחפש מאמן אופניים שמבין ורוצה להשקיע באחד שכל מה שמעניין אותו הינו טכניקת רכיבה עם מד וואטים על מנת לא לשחוק את הגוף בכלל והברכיים בפרט.
הרמתי כמה טלפונים למאמנים אך אף אחד לא החזיר לי טלפון ומי שכן, מד וואטים לא בדיוק עניין אותו. עד שהגעתי למאמן אלעד פלטין ממועדון 'מומנטום'. ההגדרה אימון אישי עם מד וואטים כשהמטרה לרדת משעה באילת, כבר 20 שנה שאף ישראלי לא עשה כך. התוצאה הטובה ביותר שלי היא 1:05, רחוקה מאד מלרדת את השעה. מעולם לא רכבתי מעל 40 קמ"ש בתחרות. במיוחד אחרי הניתוח בברך. אלעד לא נבהל אבל אמר בדרכו המיוחדת שיהיה קשה.
אז התחלנו באימונים, תוכנית אישית זה פשוט קשה אבל בסך הכול הרבה יותר קל מאימוני טריאתלון. נותר הרבה יותר זמן. 4 אימונים עד חמישה בשבוע, הבעיה שאיני יודע להקשיב, כשאומרים קל ונפגשים עם עוד רוכב זה הופך לתחרות. היה צריך להתאמן ב'ראש ציפור' וזה דחה אותי, אך לא יצאתי באמצע השבוע לאף מקום אחר, איני מתאמן בבוקר רק בלילה וצריך לרכוש פנסים, זה ממש נחמד. לרכב בלילה במהירות של 40 קמ"ש זה ממש מפחיד. מסתבר שאיני יודע לקחת סיבוב יותר מ- 25 קמ"ש. אך החבר'ה מהמועדון לימדו אותי למרות שאני רוכב כבר 18 שנה, וזה לא רק הסיבוב ואיך מחזיקים את הכידון ומסובבים רגליים. רכבתי כ- 80 סל"ד ממוצע והיה צריך להרים סל"ד עוד, ועוד.
שלושה חודשים לטריאתלון אילת. האימונים נחמדים והקבוצה הקטנה תומכת ועוזרת. אילת 2008 בפתח ואנו רוצים לרדת משעה, מטרה שאני חולם עליה. ברור שצריך לעבוד חזק אבל איני יודע מה עומד לקרות. התחרות הסתיימה בשיא אישי מדהים 1:02:45. החלום קרוב למציאות עוד 3 דקות עוד 5 אחוז. שנה הבאה עומדת להיות קשה.
עונת 2009 התחילה
התחלנו באימוני משקולות ורכיבות נפח. אוף… כמה שאני לא ממושמע יש גם טסטים. העונה המשיכה ועברנו באופניים לקטגוריה חזקה – מסטרס פרו. לא הצלחתי לסיים תחרות עם הפלוטון, החבר'ה הללו היו מהירים. אמנם הצלחתי יותר אבל לא מספיק. ואז, שהתוצאות התחילו להראות סימנים מעודדים, בום! תאונת דרכים, 7 שברים, ריאה קרועה, חודשיים החלמה, מנוחה ובטלה.
רכבתי על טריינר בבית והתחלתי מחדש, שוב פעם הייתי צריך להתקדם. המכבייה בדרך הייתה מטרה ראשונה שיש לסמן. הייתי חייב להיות מעל 40 קמ"ש והגעתי ל- 41.5 קמ"ש. במכביה פגשתי את סילבן, רוכב קנדי בן גילי, רוכב מדהים שהראה לצעירים איך צריך לרכוב (כמעט 44 קמ"ש ממוצע ל- 25 ק"מ) ברור לי שעבודה גדולה עוד לפנינו.
האימונים המשיכו והוואטים עלו, הצלחנו בכל התחרויות לשבת בתוך הפלוטון ואת תחרות נס הרים סיימתי בתוצאה טובה – מדד חשוב בשבילי. הכי כיף היה שלא צריך לרוץ ושחיה פעם בשבוע בשבילי היה שחרור. בדרך כלל 10 עד 12 שעות שבועיות ממוצע של אימון (14 שעות בשיא הנפח).
העונה המשיכה והתוצאות היו טובות יותר. עד שהגיעה הקריסה, מחנה אימונים באילת שלאחריו הכול היה רע, "חייבים להרגיע" מדגיש אלעד, ועוד פעם הילד הרע שבי קופץ ועובד קשה מידי. כל פעם שעמדתי הרגשתי סחרחורת. אלעד צעק לנוח. בשבועיים הקרובים רק מנוחה וטיולי אופניים. אילת בפתח וצריכים להיות מוכנים.
הדרך דרומה לאילת הייתה ארוכה ומתישה
יום קודם לתחרות אלעד לא לקח צ'אנס, הוא ירד איתנו ודאג שהאימון יהיה קל על בסיס של טכניקה. וביום התחרות הרגשתי טוב, אמנם הייתה רוח חזקה, אך כל מה שנישאר היה לשים דגש על חלוקת כוחות טובה. התוצאה בסיום הרכיבה 1:02:18, שוב, לא מתחת השעה אבל שיפור של 30 שניות. למזלי יש את השנה הבאה, בתקווה שתסתיים מתחת לשעה.
