מאת:דנה מורן
EL CHALTEN
עוד עיירה נידחת בתוך פארק לאומי, הרים סביב לה.
המטרה, כמו קודם – לכבוש איזה הר או לגונה ולהינות מהנוף. אלא שפה הכל נתון לחסדי מזג האויר. ביום יפה יש סיכוי לראות את ההר אליו ועליו הולכים. זה היה אתמול – יום מקסים עם המון קרניים צהובות ושלג בוהק בכל פינה. עמודי גרניט מרשימים ממול. המון ירוק…. בקיצור, מסוג הימים שממלאים את הבטריות ולא מאדרנלין.
היום – בדיוק הפוך. מזריחה (05:30) ועד שקיעה (21:00) … וגם אחרי כן – רק גשם!!! אם כבר הגענו עד לפה, החלטנו שננסה בכל זאת להעפיל לחלק אחד של הפלא לשמו הגענו עד הלום. מצוידים היטב התחלנו לצעוד. אחרי שעה וחצי של טיפוס ניראה היה שיש צורך לבחון מחדש את מהלכינו.
אופציה אחת – להמשיך לעלות ולהתעלם מהגשם ומהרוחות שמחדירות כל טיפה עמוק לתוך המעיל.
אופציה שניה – לחזור אחורה ולהתיבש מול האח בהוסטל.
וכמובן שקיימת גם האפשרות השלישית – לחזור אחורה, להחליף בגדים ולצאת לריצה. זה היה כמעט הרגע הכי מעודד בכל היום הזה.
ואכן חזרנו על עקבותינו. נכנסנו נוטפים להוסטל ונעמדנו מול האח. קודם לייבש קצת את העצמות…. הבעיה שאש חמימה ביום קפוא וסגרירי כמו זה מאד ממכרת. התחילו לבטים. אולי הגשם קצת נחלש? עד כמה הרוחות בחוץ חזקות מדי לריצה? חלפה עוד שעה ליד החימום. ארוחת צהרים וממשיכים להרהר…. אולי השמש תצא כל רגע? יש מסלול קצר לאיזה מפל קרוב…. חצי שעה וחזרנו… אבל הרוח מאד חזקה. תראו איך העצים בחוץ מקופפים…. מה עכשיו נצא החוצה בקור הזה? בסוף נפל הפור. הולכים להתקלח, לקרוא ולתכנן את מחר. היום כבר לא נרוץ.
המצפון מיוסר. לא יוצאת לי מהראש תמונות ספורטאים מחוספסים היוצאים לשחות בים סוער, לרכוב עוד כמה קילומטרים – בכל מזג אויר. ואילו אני כבר שעות מתלבטת אם להוציא את האף לדקות ספורות…. ובכל זאת בחרתי להתפנק. זה לא כל כך קל. גם בבית, במהלך עונת האימונים, ימי המנוחה הם הקשים עלי ביותר (ואני מזכירה שזה לא שלא עשינו כלום היום.. בכל זאת טיפסנו שישה ק"מ מאד רטובים וחזרנו חזרה).
ועדיין יש תסכול קל על הזדמנות לריצה, הזדמנות שלא נוצלה.
מה עושים פה הפלמינגו? התשובה בהמשך
EL CALAFATE
היום שאחרי. שוב כמה שעות נסיעה והתמקמות בעיירה קצת יותר גדולה. הפעם אין הרים אבל יש אגם.
החלטתי – היום אני לא מוותרת. מצב הרוח מבוטל במבט – אין תירוצים. חייבת להחזיר לעצמי את מה שלא רצתי אתמול.
כמו בפעם הקודמת – מכנסיים ארוכים, MP3 והחוצה לטיילת. ואז הן באו – כל הרוחות! מצליפות ישר בפנים. כמה נאבקתי בהן. חשבתי שמשבים עזים כאלו יש רק בהרים ולא בין בתים, בתחומי הציבילזציה.
יותר מחצי הדרך הן ליוו אותי, נותנות עוד כמה דציבלים למוסיקה והודפות מול הפרצוף. אח"כ הן נפרדו והשאירו אותי עם כאבים קלים בברכיים. הרגשתי שעבדתי מאד קשה, לחלוטין פיצוי הולם על מנוחת יום אתמול.
חזרתי למקום מבטחים עם ריאות צורבות מרוב חמצן ומקור ופנים סמוקות ממאמץ ורוח.
זה היה שווה כל צעד. בעיקר בשל התחושה המתוקה של אחרי… ובגלל שהרווחתי ביושר עם בשר דרום אמריקאי משובח!
נ.ב – לידיעתכם
כשרצים על שפת האגם, הפלמינגו מאד נבהלים. אתכם הסליחה.
