מאת:דנה מורן
החיים שלי חזרו למסלולם הבנאלי.
עבודה, ריצה, בית, עבודה, ריצה, שחיה, בית…. המממ, קצת לישון. למדתי להעריך את היתרונות שבאקט הזה… אבל באופן כללי שום דבר מיוחד לא קורה.
אני משתדלת לדבוק בתכנית של מ.י. ולרוץ את כמות הקילומטרים שנגזרה עלי, עם התוספות המקובלות של האינטרוולים. אני מצליחה ואפילו נהנית מזה. חזרתי להקיף את הפארק וגם את המסלולים האלטרנטיבים שמשמשים לריצות של שעות הערב המאוחרות, כשיש מסביב קצת יותר תאורה ואנשים ממה שהריאה הירוקה מסוגלת להציע. באופן לא ממש מפתיע הקור אפילו הביא אותי לרוץ על המסילה בבוקר אחד. ניצלתי את ההזדמנות לבדוק מהי מהירות הריצה שלי בדופק הרצוי. השעון שברשותי לא ממש מתפקד לאחרונה. סוג של מרד על זה שלא השתמשתי בו הרבה זמן…
בקיצור, עשיתי את הכל לפי המפרט שקיבלתי… ובניגוד לפעמים קודמות, הפריעה לי המונוטוניות שבכל זה. כמי שנולדה עם קקטוסים במקום עליו נהוג לשבת, מהר מאוד התרגלתי לנופים המשתנים בטיול שזה אך חזרתי ממנו. ובבית, זה אותו הפארק ואותו הירקון עם אותם ספסלים ואותם הדשאים. חסרו לי ההרים והעצים.
כדי לפתור את הבעיה הזו, הצלחתי לדרדר את חייל אמיץ לתרבות רעה. לא לקום מוקדם מוקדם ביום שבת בבוקר לרכיבת אופניים ולהקפיא את קצוות הגוף. במקום זה, יצאנו מהבית בשעות של אנשים כמעט נורמלים לכיוון הר איתן. המטרה היא לעשות שתי הקפות בקצב טוב (רק רצים יצליחו להבין את המשמעות של צמד מילים סתום שכזה: קצב טוב). את פנינו בחניון קיבל שלט: ברוכים המנווטים. OK, נפלנו על אירוע של האגודה השכנה. סדרן א. שאל עם אנחנו עושים את העממי או האתגרי ושניה אחרי זה סדרן ב.ענה את התשובה: "אתה לא רואה? היא מהטריאתלון". ללא ספק מחמאה שהעלתה את הדופק.
המסלול בהר איתן
הודינו באשמה, חימום והנה אנחנו על המסלול הכבוש.
חצי מהזמן הייתי עסוקה בלתקוע את האף בתוך הנוף. השמש מדי פעם הגיחה החוצה להראות כמה ירוקים יכולים להיות האורנים, או בנסיון להשתקף על השלוליות ועל האבנים. בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לקלקל את השגרה שכבר הכאיבה לי. בחצי השני של הזמן, חשבתי עד כמה אני עונה על הדרישות שמ.י. הציב לי. גם ריצת נפח (לפחות לשלב הזה של האימונים), גם עליות וגם שביל שבולם זעזועים ביעילות טובה מזו שיודעות לעשות הדרכים בפארק… והנה מהשיחים מופיע רץ עם מפה ביד וסימן שאלה על הפנים.
הרגשתי מאוד טוב עם הריצה הזו.
חייל אמיץ טוען שמאוד השתפרתי, בהשוואה לעליות של טולדו. אני טוענת שאין לי מושג על מה הוא מדבר. לדעתי התנשפתי והשתנקתי בדיוק באותה המידה. אני, וגם קצת הבירכיים. מכל התחלואים והמכאובים שצברתי אחרי המרתון במדריד, הם השריד האחרון.
ועדיין זה היה בוקר שבת נהדר (אילולי היינו לוגמים קצת רד-בול במהלך הריצה ומרגישים כאילו מערבבים לנו בבטן סודה עם סירופ שיעול… זה היה בוקר מושלם).
היחידה שסבלה מכל זה הייתה "יוהנה" – האופניים שלי. לא הורדתי אותה מהקיר כבר כמה שבועות טובים ואני שמה לב לעצבות שבגלגליה. Sorry. כרגע המטרה שלי זה להתחזק בריצה ולכן היא נזנחה מעט… ויש גם אלמנט קטן של פינוק. היקיצה הזו בשבת כל-כך מוקדם… במקום זה אני מעדיפה לרוץ.
ואי אפשר לסיים להפעם בלי לאחל בהצלחה לכל המרתוניסטים של טבריה.
וברכה מיוחדת לח.ט. (חברה טובה ההיא מפרק 3) שצברה איתי קילומטראז' באימונים שלי, וכל שאני יכולה לאחל לקראת המרתון הראשון שלה זה: (Don't) Break a leg.
בהצלחה.
