כמי שחי את חייו כחילוני שומר מצוות – ואת רובם עד כה כחילוני גמור, אני יכול להבין את מי שבוחר לנצל את היום הקדוש הזה, שנאמר עליו 'שבת שבתון', כדי לזוז כמה שיותר הרבה ולא תוך נענוע עצמי בבית הכנסת. כאחד שכיום משתדל לשמור מצוות, אני גם יכול להבין את כל מי שלא. וכשמצמצמים את הסיבות לכאן או לכאן אז נותרים עם אחת: יש רק יום אחד כזה בשנה
מאת:יותם קאופמן
כל אחד נטוע במחשבותיו ובדעותיו, וקשה להעביר אנשים מצד לצד אך אומר את דעתי: ביום כיפור רצוי לא לרכוב. ואני אומר זאת למרות שזכורות לי רכיבות קסומות ביום כיפור, כאלו שאני יכול להישבע שאלוהים בכבודו ובעצמו רצה שארכב באותו יום, שכן בדרך שבה רוצה אדם לילך – בה מוליכין אותו.
בהתחלה, רכבתי בכיפור בתור ברירת מחדל, ולא כי הייתי רעב לרכיבה. לא יכולתי להימנע ממתיקות המים הגנובים שמציעים הכבישים הריקים. בהמשך, עמדתי מול הכיפור כמו שעומדים מול הכפור של מקרר פתוח כאשר לא ממש רעבים. לא ידעתי אם להושיט יד או להושיטה חזרה. נקודת המפנה הייתה דווקא רכיבה בערב כיפור. רכיבה ארוכה שממנה חזרתי הביתה ממש עם כניסת הצום. למחרת פשוט הייתי עייף מלרכוב, ושנה אחר-כך כבר ידעתי שכך אעשה אז ניסיתי כבר לצום. בשביל מי שמעולם לא חווה את זה, זה היה אתגר גדול יותר מרכיבה זו או אחרת.
הגעתי לצום ביום כיפור לא מתוך רגש דתי דווקא, וכך נוהג רוב העם לגבי היום הזה: שהרי השבת, כל שבת, קדושה יותר מכיפור. אבל חילול שבת נתפס כקונסנזוס חילוני וחילול כיפור דווקא לא. מדוע? אולי זו הנדירות של היום? כאשר יהודי רוכב בכיפור, הוא למעשה עונה על הדרישות של משמדינו לדורותיהם. אלו שאנסו אותנו להיות מי שאנו לא. שהכריחו אותנו למול בסתר, להתפלל בשתיקה, ולהוציא עשן מהארובות בשבת.
יום כיפור הוא גולת הכותרת של היהדות, היום הגדול והנורא, אז להתריס נגדו דווקא בבית הלאומי שהוקם כדי שנהיה חופשיים – זה בעצם לירוק בפנים של אבותינו שבזכותם אנו כאן, שבזכותם אנו אנחנו. איני רוכב בכיפור לא משום שאני מאמין, אלא משום שאני בן של מאמין ואיני רוצה לאכזבו.
להיות יהודי זו עסקת חבילה: אין ליל-סדר בלי כיפורים, אין נרות חנוכה בלי כיפורים, אין חלה בשבת בלי כיפורים, וגם אין פורים בקיבוץ בלי כיפורים. ואם כבר פורים, אז רכיבה בכיפור היא דקדנטית באופייה כמו שתייה יתר על-המידה. והרוכבים דומים לאותם שאינם מחסנים את ילדיהם, ונהנים מעולם נקי ממחלות בזכות השאר. כי במדינה חילונית לגמרי, לא היה את היום הזה לרכוב בו ולכן, באופן אבסורדי, כיבוד היום ע"י רבים הוא שיוצר את האפשרות לחטוא בו. השאלה שצריך לשאול כל רוכב את עצמו היא איזה עולם הוא מעדיף: בלי כיפור או עם כיפור. כך או כך, לדידי התשובה לגבי רכיבה היא אחת.
ולכל אבירי חופש התנועה, אומר שישנם קווים מקבילים בין אלו שמפרים את קדושת יום הכיפורים לבין אלו שמפרים את קדושת יום הזיכרון. אלו ואלו חוטאים בעיקר לעצמם ולרוב הכפירה נעשית איש בתוך מחנהו: יושבי בית-הכנסת לא רואים את כביש 1, המשפחות בבית הקברות הצבאי לא רואות את מאה שערים. אך עדיין זה מעורר זעם. מדוע? כי שני הימים הללו הם קודש-הקדשים. ועל קודשי-קדשים רצוי שתהיה הסכמה מקיר לקיר, מכותל לכותל, וממזרח למערב.
נא לא להגיב כאן אלא רק בריכוז המאמרים- כאן
