ראש השנה הוא זמן לחשבון נפש, להתחלות חדשות, להבטחות והתחייבויות (לפחות אני משוחררת מההתחייבות המקובלת אצל לא מעט אנשים: 'השנה אתחיל לעשות ספורט'). זה הזמן גם לבדוק כמה קלוריות יכול לספק לנו חצי תפוח בדבש (76) , שלא לדבר על הערכים הטמונים בגפילטע פיש (חלבון, ברזל, ו-b12 ) וברימון (נוגדי חמצון)
מאת:תמי ששון, איור: מאיר מרב
בין ראש השנה ליום הכיפורים מפרידים עשרה ימים, 'ימים נוראים', מבחינת משמעותם המוסרית, הרוחנית, האישית, וכמובן מבחינת הלחות שעדיין לא נעלמה, צפיפות האירועים המשבשים את האימונים, וארוחות החג המנופחות ועתירות הקלוריות.
לכבודם של ימים אלה, הנה רשימת עשרה לבטים נוראים – אותן התלבטויות הרות גורל הקשורות, איך לא, לריצה.
כמעט בכל יום אני נדרשת לקבל החלטות קשות למדי בנוגע לאותם פרטים אזוטריים אולי, אך מעצבנים. ימים אלה נקראים גם 'ימי תשובה', אך עד שלא תמצא לכל אחד מלבטיי תשובה מוחלטת, אמשיך כנראה לשאול ולהתלבט בהם גם בשנה הקרובה:
1. לגרוב או לא לגרוב? LEFT / RIGHT על הגרביים. מה זה משנה? יעשה לי יבלת? אני ארוץ הפוך? איך אני אמורה לקרוא מה כתוב על הגרב ב-4:30 בבוקר מבלי להדליק אור ולהעיר חצי בית? האמת, יש ריצות כאלה שבסופן אני לא בדיוק יודעת איפה רגל שמאל ואיפה רגל ימין שלי. אולי בכל זאת מזל שהיצרן רשם זאת על הגרביים.
2. לגזור או לא לגזור? מה אלו חוברות ההדרכה האלה בתוך הגופייה/ מכנסיים? לגזור? לא יציק, אך השאריות של הפתק בתוך התפר…לא לגזור? יציק, ועוד איך יציק. לגזור צמוד? יפרום את התפר? מה לעזאזל כתוב שם? באינדונזית??? כרגיל, אין מילה בעברית. אנטישמים.
3. לקום או לא לקום? חושך, שקט, מזגן, שמיכה. לא, זו לא שעת בוקר. אז לא היתה לי שום התלבטות. כבר צהריים, 27 ק"מ מאחורי. יום שישי,או שבת, שלאפ-שטונדה. מכוונת את השעון המעורר. יש לי כמה שעות שינה טובות להשלים, לתת לגוף לנוח ולהתאושש. אני במיטה עם עיניים עצומות. אך הדופק….מסרב להירגע. 10 דקות שינה קלה ושוב אני ערנית לחלוטין. לקום, לחזור לישון, להתהפך לצד שני, שירותים, מים, כרית על הראש, נו לעזאזל, איך אנטרל את האדרנלין הזה, ומאיפה בדיוק יהיה לי כוח בערב?
4. לשתות או לא לשתות? ברזייה, שני ברזים, כך ששני רצים יוכלו להרוות את צימאונם, אך נראה אתכם שותים ביחד. כשמברז אחד יוצאים מים בקלות, השני מעניק זרזיף עלוב. נושאי טמפרטורת המים וההיגיינה הם לבטים בפני עצמם, אך במצבי צימאון קשים אני לא קטנונית. אבל אולי בכל זאת, את אריזות הג'ל הריקות תשליכו לפח ולא לתוך השוקת?
5. לצרוח או לא לצרוח? 'הוא לא עושה כלום!!' וואו, מזל, נרגעתי. אבל האם גם הכלב המעצבן שלך יודע לא לעשות כלום, או רק אתה יודע לדקלם את זה כשהוא מתחיל לנבוח על הרץ המזדמן? ולגבי מה שהוא עושה או לא, להעלות לי את הדופק ל98% זה בהחלט לא נמצא בקטגוריה של "לא לעשות כלום".
6. לקפוץ או לא לקפוץ? הציור הזה של האופניים על השביל, הוא מתכוון בדיוק למה שמצויר בו: אופניים. אז אפשר שתרכב עם הילד שלך רק שם? ו…לא, "סליחה, סליחה" לא יעזור אם תכנס בי, או אפילו אם אני רק אמתח שריר בגלל שלא ידעתי לאיזה צד לקפוץ. זה המקום שלי לבקש סליחה מרוכב האופניים הפלוני על הקללה העסיסית, בשפת שכנינו, שנפלטה לי באחת התקריות הללו. אבל בינינו, הגיע לך.
7. הטענתי או לא הטענתי? הגרמין / רצועת GPS של הפולאר מכוונים, הכל מוכן ומזומן, אני לוחצת START ויוצאת לדרך. 5.6 ק"מ והצפצוף מודיע: בדוק את הGPS. נגמרה הסוללה. הטענתי, ברור שהטענתי. אבל מה זה עוזר לי עכשיו. וואללה יופי, לא רק שאני לא יודעת קצב ומרחק, אני גם תקועה לשעתיים הקרובות עם הרצועה הענקית הזו על הזרוע.
8. להמשיך או לא להמשיך? אני אחרי קילומטר של ריצה, והרגליים…הן עדיין לא בטוחות במשימה שהוטלה עליהן. הן כבדות, לעיתים כואבות, לא ברור אם הן צריכות להתחמם, או שאני צריכה להתקרר. אם אמשיך בריצה, קיים סיכוי גבוה לפציעה שתשבית אותי ליותר מאימון אחד. אם אסתובב ואחזור, ארגיש מושפלת ומבואסת על אובדנו של אימון, כאילו חיי תלויים ב-13 הקילומטרים אליהם יצאתי הבוקר.
9. לענות או לא לענות? לעיתים, ממש לעיתים, אני מוצאת את עצמי רצה עם מישהו שלא וידאתי היטב את יכולות הקצב הגבוהות (יחסית, הכל יחסית) שלו, מה שגורם לי לנסות להדביק אותו, תוך כדי שיחה. מרתקת או משעממת ככל שתהייה, בכל זאת אני נדרשת לנימוסים אלמנטאריים. בדיוק כמו אצל רופא השיניים, אני באמת רוצה לענות, אך פשוט לא מסוגלת. עוד כמה משפטים ואני מתעלפת פה באמצע הריצה.
10. לזרוק או לא לזרוק? בכמה שנות ריצה הצלחתי לצבור גופיות ומכנסיים שגודשים את המגירה שהוקדשה להם, ומאיימים להשתלט על כל הארון. חלקם כמובן כבר מהוהים ומסריחים אפילו אחרי הכביסה.
עם רובם ביליתי שעות על שעות, קילומטרים על קילומטרים, שלא לדבר על כמות הזיעה שאני הזעתי והם ספגו, כמות האנרגיה שאני השקעתי והם עודדו. אז מה עושים עם כל אותם פריטי לבוש בעלי ערך סנטימנטאלי כה רב ברגע שהם חדלו מלשרת אותי כיאות? זורקים???סתם כך? הרי זה בבחינת "הכושי עשה את שלו…"! אחרי כל אימון אני נשבעת שאעשה זאת, ובכל זאת מוצאת את עצמי מקפלת אותם שוב אחרי הכביסה. מתקשה לזרוק. לבטי הפרידה קשים למדי, אך השפשפת שהגופיות הישנות עושות היא כנראה זו שתטה את הכף הפעם. בכל זאת, ראש השנה הוא זמן להתחדשות!
פוסטים קודמים של תמי ששון
סודות הטיפוח של הטריאתלטית הבוגרת
תמי ששון– מתחילה הכי לאט שלה ואט אט מאיטה (ומסיימת בחיוך)
מאיר מירב- כשנשארים על המסלול – לגיל אין גבול!
