חלק שני של סדרת הכתבות על דרכם של ספורטאים ומאמנים אל הניצחונות
מאת:הילה מימון
חלק א- כאן
סימני השאלה, סימני הקריאה, הפסיקים והנקודות הם בפרטים הקטנים של סביבת האימון, כך למדתי לראות. הניצחונות ניבנים בדרך היומיומית של האלוף בפוטנציה ובאותה המידה נמחצים תחתיה…
אישית, אני לא יכולה שלא לשמוח על ההחלטה האמיצה שביצע רון דרמון, להרחיק מהבית אל ארץ רחוקה במסעו אל עבר קריירה מקצוענית. כי האמת היא, שמשהו כאן, בישראל, לוקה בחסר. מעבר לשיטות אימון כאלו ואחרות על הנייר, משהו בפרטים הקטנים שכאן, מפיל ספורטאים רבים השואפים להצלחה בינלאומית. גם עבור הצמד המצליח ביותר שהיה לטריאתלון הישראלי, הדרך לזכות קיום מקצועני הייתה, ועדיין, רצופה ורוויה במכשולים שמוטב ויוסרו מהדרך.
"אם לא אתייחס קודם כל לאדם, לא אצליח לבנות את הספורטאי", כך אמר לי וורוויק דאלזיל, מאמן אוסטרלי. האמרה הזו שלו קשורה בעבותות לפילוסופיית אימון שכבר שמעתי שנה קודם לכן, מפי פרופסור, אוסטרלי אף הוא, העוסק בפסיכולוגיה של הספורט. אמירה שהיא תוצר של הבנה שעצמאות הספורטאי ואמונה ביכולותיו הן הכרחיות לביצועים גבוהים ברגעי התחרות, ולא משנה באיזה ענף ספור מדובר. "המאמנים האוסטרלים הבינו, שאם הספורטאי שלהם מחפש אותם מעבר לכתף על מסלול התחרות אז יש להם בעיה…" אמר לי אז הפרופסור, לאחר ההרצאה שנתן באותו כנס באליקנטה.
מסוגלות עצמית היה הערך המרכזי עליו נפלה משקל הרצאתו, שכל כולה דנה בסיכוייהם של ספורטאים לממש מטרות ויעדים ספורטיבים, לצד מיפוי הגורמים התורמים להצלחה. נמצא שמבין כל האמונות הטפלות, התנאים הסביבתיים וההכנות הגופניות, גורם אחד בלט היטב מעל כולם, התשובה לשאלה אחת פנימית-יסודית: "למה אני מסוגל?". הצלחה ספורטיבית היא פשוטה – או זהב, או ארד. הסגנים, כך התברר (ממחקר אחר), נושאים ביחד עם מדליות הכסף ותארי סגנות, גם את מירב משקל האכזבה. ההבנה שהשלב הבא על דוכן המנצחים הוא מעמד המנצח המוחלט, מעלה דרגות של אי-שביעות רצון, כשהתהייה הבסיסית היא "למה, כנראה, הייתי מסוגל".
שתי הרצאות נוספות באותו כנס, האחת שעסקה ביחסים הבינאישיים שבין ספורטאים למאמניהם והקשר שלהם להצלחה והשנייה שעסקה בתנאים הסביבתיים אשר נתפסו כמרכזיים בתרומתם להצלחה, השלימו את התמונה לטענה המרכזית. ללא אדם שמאמין בכל ליבו בספורטאי השוכן בגופו, ללא סביבה המכירה בדרך הלא סלולה של הצלחה, השאלה הפנימית היסודית תהפוך מבויישת, התשובה אליה תהפוך עם הזמן מהוססת.
בויטוריה, ספרד, ראיתי ספורטאים בתהליכי מעבר וכניסה אל תוך עולם המתחרים הבוגרים. שמעתי על, וראיתי ספורטאים מנוסים, וותיקים שעושים צעדי חזרה אל הצמרת העולמית. רובם, ככולם בחיפוש מתמיד אחר השביל שיוביל אותם אל פסגת האולימפוס של יכולת עיקבית. חלקם מתאוששים מפציעות ומחלות, חלקם מחפשים את הציוות המקצועי שיוביל להצלחות. ונדמה שלכולם ברור שאין דרך אחת להצלחה, אך לכישלון נתיב מהיר אחד והוא אובדן האמונה.
אבן הפינה של הספורטאי היא האדם, הילד החולם, או המתבגר המכיר בכישרונו. לטוב ולרע אין ספורטאי ללא נשמה. והנשמה מושפעת יותר מכל ממסרי הסביבה. אחד מרעיונות היסוד בפסיכולוגיה החברתית הוא כוח ההשפעה של הסיטואציה על התנהגות אנושית. אם המסר הוא של ספורט כסביבה שמשתמשת וזורקת, וכל עכבה בהתפתחות גוררת השלכה לאשפה גם את הטוב שבכשרונות שבפוטנציה, אז המסר שנשלח הוא הרסני, הספק יחלחל אל יסודות הנפש, ומשם יערער את כל המבנה שעליו מקווים לתלות את שלטי הניצחון. אם מנגד המסר הוא של אמונה, הבנה וסבלנות, המסוגלות העצמית – ערך יסוד נוסף בפסיכולוגיה חברתית, איננה קורסת תחת נטל מעידות מקצועיות ומכשולים, אלא מתחזקת ונבנית גם מול קשיים.
(צילומים: triathlon.org)
11.6.2012
הילה מימוןסטודנטית לפסיכולוגיה ביולגיה ותזונה מאמנת טריאתלון וטריאתלטית
