מאת:יוסי מלמן
כשנותרו לסיום עוד כשלושה קילומטרים, בגדו בי השרירים. מרחוק הזדקר, כמו הארץ המובטחת, המבנה של "זוהר", מפעל הדטרגנטים של קבוץ דליה. אבל אני חשתי כמו פו הדב, שנתקע בכוורת, "בין המיצרים", בלי יכולת לצאת או להיכנס. רגלי האחת ניצבת על הקרקע אך השנייה תקועה בין סורגיו של שער. אינני מצליח להניף אותה כדי לדלג מעל המכשול. כל תנועה גורמת לי לכאבי שרירים, שלא חוויתי כמותם מעולם. צעקה נפלט מפי עם כל כיווץ. אך אין מי שיבוא לעזרה. אני לבד בשביל הבקר שמוביל מקבוץ עין השופט. לבסוף, במאמצים רבים תוך כאבי תופת, הצלחתי לתמרן את הרגל מעל לסורג. כל המאמץ ארך כדקה שדמתה לנצח. התחלתי לצעוד, כדי לשחרר את השרירים הדואבים ובהדרגה עברתי לריצה. למתבונן מהצד, זה בוודאי נראה כמו גרירת רגלים, מעין דשדוש במקום. אבל עבורי המעבר ממצב אחד, של הליכה למצב של ריצה, גם אם איטית להחריד, היה בבחינת ניצחון של רוחי שלא נשברה, על הגוף, שכבר כשעתיים קודם לכן, מצא עצמו במצבו של מתאגרף גרוגי: מתנדנד, סהרורי ומתקשה לתפקד.
זו הייתה ריצת השדה הארוכה והקשה ביותר שהתקיימה אי פעם בישראל. לפני כשלוש שנים וחצי ארגנתי והשתתפתי בשתי ריצות ארוכות. האחת מתל אביב לירושלים- 60 ק"מ והשנייה, ריצה של 75 קילומטרים מסביב לכנרת. אבל ההבדל בין ריצה על כביש לריצה בשטח, בשבילי עיזים ובקר, הוא כמו בין יום ללילה.
תמונות בשוונג – באדיבות קובי שביד
שבעים וחמשה גברים ושלוש נשים, בבגדי ריצה, התייצבו בחמש וחצי, יום שבת על קו הזינוק, שיצא מרחבת הצימרים, "זוהר בדשא", בקבוץ דליה. זוהר בדשא הוא שמו של סרט מראשית שנות השישים בכיכובם של וורן ביטי ונטלי ווד ובבימויו של איליה קאזאן. אבל למי יש בכלל כוח או חשק לחשוב על נטלי ווד ההיפהפיה. חלקנו חבושים בחגור עמוס בבקבוקונים של מים, משקה איזוטוני, כדורי מלח, בננות,חטיפי מזון וג'לים אנרגטיים, כדי למנוע התייבשות ואובדן מינרלים. אחרים נושאים על גבם נאד מים. הרוב מתכנסים בתוך עצמם בסבר פנים מתוח, לקראת המשימה המפרכת והמפחידה. מספר המתייצבים מרשים בהחלט בסטנדרט ישראלי, במיוחד לאור העובדה שאין בישראל, בניגוד לארצות הברית ולאירופה, ריצות שדה, למרחקים ארוכים, הקרויות "אולטרה". המשתתפים נחלקו לצוותים של שניים או שלושה. עליהם לסיים את הריצה ביחד.
היוזמה באה מקארין גולדבלט, שעלתה לישראל לפני עשרים שנים מסקוטלנד, מאסה בעולם היי-טק והקימה לפני כשנה את "פרוספורט" חנות ספורט בתל אביב. קארין, בת ה-46, "נדבקה" לפני שש שנים בחיידק הריצה ורצה כבר ששה מרתונים. היא התכוונה לרוץ בעצמה, אך תאונת סקי לפני כשבועיים השביתה אותה מכל פעילות. אליה חבר יבואן ציוד הספורט והמחנאות "נורת' פייס", שהעניק את חסותו לאירוע.
תמונות בשוונג – באדיבות קובי שביד
על הקו הזינוק עומדים בני הזוג ערן ונועה פלדמן מכפר מונש בשרון. נועה בת 42 מנהלת מרכז שיקום לנכי צה"ל, היא כבר "מורעלת" ריצה, זה שש שנים. לאחר ארבע לידות מאסה במראה שלה והחלה להתאמן בריצה. מאז השילה ארבעים קילוגרמים. "לא ממש התאמנו לאירוע פשוט לפני כשבוע וחצי החלטנו לעשות את האולטרה". לא הרחק משם נצבות טלי פינק ואריאלה דנציקר, בשנות השלושים לחייהן. שתיהן מדריכות כושר ורצות מרתון. הן הצוות היחיד על טהרת הנשיות . "נראה לי נחמד לרוץ אולטרה" מסבירה טלי מדוע נרשמה למרוץ. נחמד? לא ממש הגדרה הולמת לריצת חמישים קילומטרים, שהפכה לסיוט מתמשך.
תמונות בשוונג – באדיבות קובי שביד
בשש ניתן אות הזינוק ויצאנו כמו קפיץ דרוך שהשתחרר לדרך. לאחר כמה מאות מטרים בקבוץ, ירדנו במשעול תלול לנביעה של אחד מיובלי נחל דליה ומשם בשבילים מתפתלים במעלה גבעות ובמורדות. המסלול הוא דמוי לולאה או שלושה עלי כותרת של פרח. שלושה סיבובים שיוצאים וחוזרים לדליה. הנוף מפעים. הפריחה בשיאה. זריחת השמש, היא מראה שיכול לסחרר את הראש. אבל הרוב מרוכזים במאמץ. הסיבוב הראשון היה סביר. מזג האוויר הצונן הקל על הרצים. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לנו אם היינו נתקלים במזג אוויר חם. לאחר פחות משעתיים אני מסיים את הלולאה הראשונה של 18 ק"מ, מצטייד במים, חוטף בננה ויוצא לאחר שתי דקות לסיבוב השני. כל צעד הופך לקשה ממשנהו. בעליה התלולה והקטלנית לג'וערה, חלק מהרצים עובר להליכה. השבילים זרועים גללי פרות ואבנים משוננות, שחותכות בכפות הרגלים. צריך להיות מרוכזים, כדי לא למעוד. הרגלים לאות וממאנות להתרומם מהקרקע. לסוליות הנעליים נדבק בוץ, המכביד על התנועה. מי הנביעות והשלוליות חודרים את הגרביים ומרטיבים את כפות הרגלים והאצבעות. ידי ורגלי שרוטים מסרפדים, שבשולי השבילים. לאחר ארבע שעות ו-37 ק"מ, אני מגיע שוב לנקודת ההתחלה בקבוץ . אני מתיישב בכיסא ומנסה להחליף את גרבי הספוגות במים. אבל אני מתקשה לפרום את השרוכים. קארין גולדבלט נחלצת לעזרתי. לאחר חמש דקות, אני חש מאושש מעט, כך לפחות היה נדמה לי ויוצא לסבוב השלישי והאחרון. לפי חשבוני אם אתמיד באותו הקצב אצליח לרדת משש שעות. מה , לא אהיה מסוגל לרוץ 15 ק"מ בשעה וחמישים דקות? אבל לאחר ארבעה קילומטרים כשל כוח הסבל. נתקלתי ב"קיר". אני עובר להליכה. על פני חוליפ כמה רצים, שמנסים בשארית כוחותיהם לעודד אותי. כעס ובושה פוקדים אותי לחילופין. כעס על עצמי ובושה על שאחרים רצים ואני הולך. לאחר כמה דקות אני מתעשת וחוזר לרוץ, כלומר לדשדש. כל צעד מקדם אותו לסיומו של הסיוט. נותרת רק עליה אחת מנחל שופט. אבל לפני כן צריך לרדת בעוד ירידה תלולה, שגם אותה, אין לי ברירה אלא ללכת, אחרת אמעד. אני מסתכל בשעון. הוא מראה שהקצב שלי יורד ביחס הפוך לדופק הגבוה. אבל אני בטוח בדבר אחד. אני אסיים את המירוץ. לרגע לא היה לי ספק בכך. אני נכנס לקבוץ דליה ומדדה אל קו הסיום. הכרוז, מודד הזמנים גבי ינאי, מודיע כי סיימתי במקום ה- 51 מתוך 67, שחצו את קו הסיום. אחד עשר לא סיימו. כל אחד מסיבות שונות. אבל בעיני גם הם גיבורים בזכות הנחישות לנסות והתמודד עם האתגר. אני צונח לכיסא ומתבונן בשעון הג'.יפי.אס שעל ידי. הוא מראה כי רצנו 53 ק"מ ולא 50 כפי שהודיעו המארגנים. למעשה, בגלל תוואי השטח הקשים, המאמץ המיוסר שלנו "שווה" לריצה של יותר משישים קילומטרים בכביש- כלומר מרתון וחצי. עשיתי את זה בשש שעות ושלושים שלוש דקות. הזוג המנצח, בני שניאור ושאול אייזנברג עברו את המרחק בארבע שעות וארבעים ואחת דקות. טיפסנו לגובה מצטבר של כ-1500 מטרים. לפי השעון שרפתי גם, כחמשת אלפים וחמש מאות קלוריות. רזיתי שלושה קילוגרמים. אני לא זקן השבט. התואר הזה שייך לרפי דותן בן ה-63, שהקדימם אותי בתשע דקות. יש עוד משתתפים מבוגרים ממני. וכל זאת אני מלא גאווה וספוק. זה בכלל לא רע לקשיש בן 56 וחצי שכמותי, לסיים את העינוי המזוקק שעברנו.
.הכתבה התפרסמה במקור בהארץ 16.4.2007 במדור גלריה
