"הטור שלפניכם נכתב לפני כמה ימים, ימים קשים עבור המשפחה. אתמול בלילה נפטר חמי, אשר היה לי כאבא וגידל אותי מגיל 15, סבא של איתי, אשר היה מאוד קשור אליו. היום יותר מאי פעם אני מבין כמה חשובה הדרך שאני עושה עם איתי לדרך להגשמת חלום משותף"
אז כן, זה כבר מעבר לפינה… 39 ימים עד לתחרות היעד – הישראמן. זה כבר מוחשי, הלחץ מורגש וההתרגשות עולה… איתי (הבן) ואני נכנסנו לישורת האחרונה, אימונים אינטנסיביים מאוד, בין 17-22 שעות שבועיות. אימוני נפח לצד אימונים עצימים מאוד. מתחילים לחשוב על הציוד הרלוונטי בינואר. נכנסנו לתקופת החורף, ירושלמים, בבוקר מדובר על 4-7 מעלות, קרררררר.
אבל אין ברירה, זהו, אוטוטו אנחנו שם… איתי מתחיל לעכל את גודל האירוע, הוא מתאמן ועובד לפי תכנית אימונים מסודרת, במקביל, מכין את עצמו לבגרויות (י"ב) וגם מוצא בין לבין זמן לעבוד (מלצרות). לשלב את הכל ביחד, לא פשוט – אבל זו בדיוק הנקודה! איש ברזל זו דרך חיים.
בימים אלו אנחנו כמשפחה חווים תקופה לא פשוטה כלל (בקרב המשפחה הקרובה), והראש מנסה כל הזמן "לברוח", כאן בדיוק נכנס עניין ההתעסקות שלנו בספורט הסיבולת, הוא נותן לנו את הכוח ואת הכלים להתמודד עם המצב הקיים.
6 שבועות, 39 ימים, 1008 שעות… וכל יום זה מתקצר… זה לא הזמן להיכנס ללחץ, ההפך! זה הזמן להיות מפוקס מטרה. לבצע את האימונים לפי תכנית, לשבת ולנתח אותם. לשמור על תזונה נכונה, לשמור על בריאות, לא להיפצע, לא לקחת סיכונים. להעביר את הזמן ביעילות, להתחיל לדמיין את יום התחרות.
אני יושב הרבה עם עצמי וחושב על אותו היום, 26 בינואר 2018. אם לפני חצי שנה הייתה לי התלבטות כלשהי, האם זה היה נכון לאפשר לילד בן 17 לגשת לחצי ישראמן? אז היום אין לי ספק שבחרתי בתשובה הנכונה. ההכנות לקראת הנם קשים אך מדהימים. למדתי המון על עצמי, למדתי המון על הבן שלי ובכלל על הגיל הזה 17-18. התקופה הזו נתנה ועדיין נותנת (בעיקר עכשיו) הזדמנות חד פעמית לבלות אחד עם השני זמן איכות כה רב, מתמודדים ביחד עם קשיים ומדברים על כל נושא קיים.
יש עוד כמה הפתעות ועדכונים בדרך… אז אנחנו כרגע בשיא ההכנות ואימונים ומתרגשים לקראת הדבר.. לא לחוצים… אבל בעוד… 6 שבועות, 39 ימים, 1008 שעות נתראה על קו הזינוק, אילת ישראמן 2018.