"השייכות הזו לעולם המתאמנים למרתון טומנת בחובה אחריות גדולה מאד. " דפנה שב מתקרבת למרתון השישי שלה ומתחבטת בשאלה האם לרוץ אותו. הטור של דפנה שב 

מאת:דפנה שב

מוזר כמה ההחלטה הזו היתה פשוטה לפני המרתון הראשון. היום במבט לאחור זה היה נראה כאילו שחייתי בעידן התמימות, החלטתי לעשות מרתון, אחר- כך פשוט עשיתי אותו ולפעמים ברגעים מסויימים אני פשוט לא מבינה מאיפה היה לי את האומץ. ברור לי שהזמן גם הכהה את הכאב, כי עובדה שהיום אני צריכה להתאמץ להיזכר בשעות של האימונים ובימים הרחוקים שבהם נחשפתי לסוג של כאב שלא היכרתי. אבל אין ספק שאת האושר אני לא יכולה לשכוח.

את העניין שעושה את ההחלטה אם מתחשק לי לרוץ את המרתון השישי שלי ליותר פשוטה אני לא מצליחה להבין. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מתחבטת בשאלה הזו עשרות פעמים. היה נדמה לי שעל כף המאזניים עומדת לה שאלה גורלית או קיומית. אבל בשביל לפשט את הדברים עשיתי הבחנה בין האנשים שמתאמנים למרתון לבין אלה שלא, כדי שאוכל לבחור איפה אני רוצה להיות. אין ספק שלמדתי בדרך אל כל חמשת המרתונים שעשיתי, בזמן שהייתי שייכת לעולם המתאמנים, שהמרתון כבודו במקומו מונח.

ההחלטות שלי נעו לפי האימונים שעשיתי. במהלך הקיץ היה לי ברור שהשנה לא אוכל לעשות עוד מרתון, או אם לעשות מרתון הוא בטח לא יהיה שיפור של תוצאה. למעשה בחודשי הקיץ הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שעוד מרתון היא פעולה בלתי אפשרית. אבל הייתי צריכה להסתכל יותר עמוק בנפש פנימה כדי לראות את התמונה המלאה והאמיתית: אנשים שלא מתאמנים למרתון נמצאים בעולם אחר. גם אני הייתי שם. העולם של האנשים הלא מתאמנים למרתון הוא הרבה יותר חופשי ומשוחרר. עולם שלא כולל השכמות מוקדמות בבוקר, אינו כולל אימוני אינטרוולים מעייפים, אינו כולל ריצות של יותר משעה, אפשר לצאת לבלות עד מאוחר, ומאזן הפחמימות בגוף הוא הדבר האחרון שמעניין אותם. יותר מהכל, אפילו בארץ, הרץ המתאמן למרתון הופך להיות גרופי של אתרי מזג האוויר, ואם הוא מתאמן לטבריה הוא מחפש תחזית מוקדמת ליום המרתון עצמו כבר מעכשיו.

תוך כדי ריצה חשבתי, האם בעולם של המתאמנים למרתון, מן הצד השני, אליו קפצתי כבר כמה פעמים, אחזיק מעמד גם הפעם? עם תוכנית אימונים הדרגתית חשבתי לעצמי, אוכל להסתדר ולבנות את הקילומטראז' שלי שוב בלי בעיה. על כל הגבלות השעות, ההשכמות, האימונים היותר קשים או ארוכים אני גם מאמינה שאוכל להסתדר.   ואז התחלתי להיזכר בכל ההתעסקות באוכל, במתכוני הפסטה, האורז והפתיתים שניסחתי לעצמי במשך כל השנים, בכל ההתעסקות בג'לים ובמשקאות האיזוטונים, וכן, גם במזג האוויר ובעיקר בחישובים של קצב ומספרי קילומטרים, ומיד נמרח לי חיוך על הפנים.

השייכות הזו לעולם המתאמנים למרתון טומנת בחובה אחריות גדולה מאד. אולי זו הסיבה שהפעם ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. העובדה שאני יודעת לאן אני נכנסת, אני מכירה את כל הקודים המקובלים ויותר מהכל, אני לא רוצה לאכזב את עצמי.כי בפעם השישית בחיי שאני הולכת לרוץ את המרחק, אני רוצה לעשות את זה שוב טוב ונכון. ואולי כי תם אצלי עידן התמימות והבנתי, שלא משנה כמה אני אשקיע, ביום המרתון עצמו, אף אחד לא יכול להבטיח לי שהכל יהיה בסדר.

אז למה בכלל לעשות את זה? שאלתי את עצמי שוב ושוב, הרי כל אדם שיקרא שורות אלה יגיד לעצמו שאולי כדאי ללכת על בטוח, וכל העניין הזה ש"למרתון חוקים משלו", וש"אתה יכול לדעת איך זה מתחיל אבל אתה לא יכול לדעת איך זה יגמר", הכל נכון, והאימונים האלה הם פשוט בזבוז זמן.את נקודת האור מצאתי באחד האימונים לפני מספר שבועות, שבו החלטתי שאני חייבת להפסיק לרחם על עצמי, ולהתחיל לשחק את המשחק.

הרי כבר הבהרתי עם עצמי שהאכזבה היא הגורם המאיים עליי מכל, ולכן החלטתי להתעלם ממנו ולקוות שהכל יהיה בסדר והכי חשוב, לעשות את הכי טוב שאני יכולה.

בסופו של דבר כל העניין היה לבחור באיזה צד אני רוצה להיות, והתשובה לשאלה הזו היתה חד משמעית: אני רוצה להיות בעולם של המתאמנים למרתון, כי שם אני מרגישה שאני הולכת לקראת משהו גדול. לעבור את המסע הזה שוב, גם אם בסוף הזמן על השעון לא יהיה מה שרציתי שיהיה. והאמת, גם בפעם השישית, זה מפחיד ומרגש. מוזר, מאז שהחלטתי שזה מה שאני רוצה שיהיה אני אוהבת את הריצה הרבה יותר.