"אם תשאלו רצים על היום שבו שברו את השיא שלהם הם יגידו לכם "חשבתי שאני מת בסוף", אולי כנראה זה מה שהופך את המירוץ מטוב למצויין." דפנה שב בודקת היכן יושב הגבול שבו קו הסיום הופך חשוב יותר מהחיים
מאת:דפנה שב
כשאני מסתכלת על הימים שבהם שברתי את השיאים האישיים שלי אני רואה שלא היו הרבה כאלה. ביום ששברתי שיא יכולתי להגיד בתום המירוץ בוודאות שנתתי הכל. נתתי הכל עד שכאב לי ולא היה לי משנה. גם חזרתי הביתה בתחושת סיפוק שיותר טוב מזה לא יכולתי לעשות. הייתי גיבורה ולא וויתרתי, רצתי הכי מהר, הכי חזק והכי טוב שידעתי באותו יום. רק דבר אחד הדאיג אותי אחר-כך, איך יהיה לי כוח לרוץ ככה שוב בעתיד.
התחושה הזו היא רגע מיוחד שאני יכולה להצביע שקרה לי פעמיים בלבד. ידעתי באותו רגע שעכשיו זה הזמן, מכאן אין לי ברירה אחרת אלא להילחם עד הסוף. אני זוכרת את הרגעים האלה כרגעים מיוחדים של הארה שבהם עם כל הכאבים והעייפות ידעתי שיש לי כוח ואני הולכת לעשות את זה. זו מן תחושת השלמה עם הכאב והיכולת לסחוב אותו עד קו הסיום.
קתרין סוויצ'ר, כתבה בספרה האוטוביוגרפי, על אחד המרוצים שלה בדיוק על אותו דבר. אני שומרת את הספר שלה קרוב אליי, כי מדי פעם אני צריכה שיעור בנחישות ובסבל. והאמת היא שסוויצ'ר היתה יותר קיצונית בעניין ואמרה: "לא היה איכפת לי אם אמות", והיא שעטה אל קו הסיום ושיפרה את זמן המרתון שלה בדקות לא מעטות. המשפט שלה נחרט לי בזיכרון ואני מודה שבבוסטון, כמה אירוני, הוא היה איתי בקילומטרים האחרונים.
ההשוואה הזו היא די שחורה, אם "היום אני אמות" או "היום אני לא אמות". זה דימוי נוראי שאני עוד לא החלטתי אם יש בו משהו חיובי. זו כנראה הגזמה פראית לבקשה הפשוטה של לתת כל מה שיש לך, עד הטיפה האחרונה בסוף המירוץ. אז מה ההבדל בין לסחוט את עצמנו עד שלא נותר כלום לבין להרגיש שכבר לא איכפת לנו למות? האמת, אם תשאלו רצים על היום שבו שברו את השיא שלהם הם יגידו לכם "חשבתי שאני מת בסוף", אז אולי כנראה זה מה שהופך את המירוץ מטוב למצויין.
אני יודעת שהרבה יותר פעמים וויתרתי. הרבה יותר קל ברגע האמת לוותר וזו הרגשה נוראית של תסכול ושל הפסד. לפעמים בצדק עקב מחלה או עייפות, לפעמים ללא צדק, סתם עצלנות, עייפות של הראש וההארה שזכרתי מאז אותו מירוץ שפשוט לא הגיעה. יש ימים שזה פשוט לא עובד. גם באימונים אני מוצאת את עצמי מתלבטת. מה הוא הקצה ועד כמה אוכל ללכת. לפעמים אנחנו שוכחים שהאימון הוא אימון ומבזבזים רגעים חשובים, מומנטים-אני אוהבת לקרוא להם שצריך לשמור לתחרות.
להיות, או לא להיות, זו השאלה! להיות – משמע להילחם, לסחוב את הכאב בקילומטרים האחרונים, להיות איתו עד הסוף. לא להיות, משמע לא להיות בתוך התחרות, לא לנסות ולא להעז. אולי באמת, הכל עניין של אומץ. ואם הכל עניין של אומץ אני כנראה אחת הפחדניות שיש. איכשהו קשה לי לפעמים להרגיש את הגבול, את התחושה בגוף, את איבוד השליטה, את העובדה שאני מפקידה את הגוף לבדו ומצווה עליו "עכשיו תסבול כמה שתוכל". זה מפחיד לנתק את הראש מהגוף.
מצד שני, בסופו של דבר ההארה הזו היא רגע נדיר, שאני מתגעגעת אליו נורא. עובדה, שעשיתי עוד מרתון אחר-כך והיא לא הגיעה. ואני, לא יכולתי "למות" בכל אותן תחרויות שהגיעו אחר-כך ולשפר את השיא. חזרתי הביתה עם הזנב בין הרגליים אבל גם עם התחושה שעוד לא עשיתי הכל כדי להרוויח עוד רגע כזה של תהילה. מאז החלטתי שלא משנה לי עכשיו אם שנתיים אני לא אשבור שיאים אבל אני אתאמן ואעשה הכל כדי להרוויח את ההארה הזו בחזרה ואני אהיה מוכנה לקראתה בפעם הבאה שתופיע.
כנראה שזו המסקנה העיקרית שלי מכל העניין של "לחיות" או "למות". זה לא מגיע למי שלא מגיע מוכן. אין קיצורי דרך ומי שמחכה להארה צריך להרוויח אותה. תהיה טוב באימונים – ועוד יותר בתחרות. ואני, אצטרך להמשיך להתאמן ולהתאזר בסבלנות.
