"הרגשתי כאילו נכנסתי לעולם אחר, לארץ אחרת" מספרת עדנה מחט, שלפני שנה בדיוק עשתה את הטריאתלון הראשון בחייה בגיל 48. בשנה שחלפה מאז, בהנחייתה של המאמנת דלית שיף היא אימצה את הטריאתלון כדרך חיים, וב- 6 ליוני היא תסגור מעגל ותעשה את מקצה הספרינט. עדנה ודלית, בשיחה גלויה על טריאתלון כאורח חיים, על איזון, ועל אהבה גדולה לספורט הזה
מאת:מור שלזינגר
עדנה מחט (49) נשואה ואם לשלושה, לא העלתה על דעתה שאי פעם תעשה טריאתלון. פה ושם רכבה להנאתה על אופני "בר מצוה" מהמחסן עם הבעל, עד שהגיעה שיחת טלפון גורלית.
איך הגעת לטריאתלון נשים?
יום אחד חברה ששמעה שאני רוכבת התקשרה ושאלה אותי: "מה דעתך על טריאתלון?" וסיפרה לי על טריאתלון נשים. בשנייה שהיא אמרה את זה – מליון כוכבים התפוצצו לי בראש, פשוט התחברו לי המון דברים. נכנסתי לאתר של טריאתלון נשים, סיפרתי לבעלי, והוא נתן לי את הטלפון של דלית שיף.
ואיך התחלת להתאמן?
הרמתי טלפון לדלית, והיא מייד הזמינה אותי לאימון אופניים ביום שישי. הגעתי עם אופני שטח, ונכנסתי להלם. עבורי זה היה ממש כמו כניסה לארץ אחרת: שפה אחרת, מנהגים אחרים, תרבות אחרת. פשוט עולם אחר: מאמן, תלבושות, אופני כביש, חיבור עם קליטים. דלית התקשרה לשמוע איך היה מיד בסיום האימון, ומפה לשם היא הזמינה אותי גם לאימון שחייה, ולאימון ריצה בוינגייט. וכל הזמן אני הודעתי לכולם שבאתי רק לחודש אחד וזהו. באתי להתאמן, לחוות את החוויה של טריאתלון נשים, וזהו. שכן השאיל לי לקראת הטריאתלון את אופני הכביש שלו, וכך המשכתי להתאמן במשך חודש, וזכיתי להכיר את האנשים בקבוצה, שהיו מאוד מפרגנים ומקבלי פנים.
עדנה בטריאתלון נשים
ספרי על הטריאתלון הראשון שלך?
יום לפני הטריאתלון לא ישנתי בלילה מרוב התרגשות. הגעתי עם המשפחה, ופגשתי חברות, והכל הרגיש לי חגיגי. כל התחושה של הפעם הראשונה היתה מדהימה: מגיעים ועדין לילה, ויש עשרות מכוונים ומתנדבים, והמון חיבוקים ואהבה מסביב. פשוט תחושה מדהימה. איך שהגעתי, דלית המדהימה כבר היתה מוכנה עם המעטפה שלי, לא הספקתי לעמוד והיא כבר סימנה אותי, והראתה לי איך להתמקם, והכרתי את השכנות מימין ומשמאל, והתחלתי להבין את שטח ההחלפה. וראיתי את ההזנקות הראשונות שלפני ההזנקה של העממי, והקול והצלילים של נשים נכנסות למים ומתחילות לשחות כמו להקת דולפינים פשוט הדהים אותי. לפני שהספקתי להתפעל מכל זה הגיעה ההזנקה שלנו.
בתחילת השחייה רק חיפשתי איך להסתובב, וחשבתי לעצמי שזה לא בשבילי, ופתאום הסתיימה השחייה. כמו אוטומט רצתי לשטח החלפה, ויצאתי לאופניים, ופתאום גם האופניים נגמר, והגעתי לריצה ופתאום אני כבר בשער הסיום, ומכריזים את שמי ברמקול. חוויה מרגשת: המדליה, והפרח, וכל מי שחיכו לי בסיום. פעם ראשונה זו חוויה שלא שוכחים. בשבילי זה היה רגע מאוד מיוחד.
ומה קרה אחרי?
ואז בלי לדבר על זה פתאום מצאתי את עצמי ממשיכה את האימונים. עד היום הבדיחה ביני לבין דלית היא שהגעתי רק לחודש – והנה אני סוגרת שנה. מאז השתתפתי בעוד טריאתלונים, ובמרוצים, וסגירת המעגל תהיה בטריאתלון נשים: יהיה מדהים להיות בספרינט שנה אחרי, ולראות מה הספקתי בשנה הזו.
פתאום אחרי שנה החיים הושלכו אל הטריאתלון והטריאתלון הושלך אל החיים. ופתאום את אומרת לעצמך "כן, אני יכולה!" אפשר להתחיל גם בגיל 48, אף פעם לא מאוחר.
עדנה במרוץ נשים בראש העין
איך משלבים הכל?
קודם כל אם בבית לא היו מפרגנים לי, לא הייתי מצליחה. ויש את הקבוצה שמורכבת מאנשים מאוד מיוחדים, נעימים ותורמים. וכמובן המאמנים: דלית שיף ועמוס נצר. כל אחד מהם עם הייחודיות שלו, התרומה העצומה שלו – למען האנשים בקבוצה.
איזה מסר את רוצה להעביר למי שקוראת את הכתבה?
לא לפחד לקום ולנסות. שנים אמרתי לעצמי: "אני לא יכולה, לא מסוגלת, אין סיכוי שאני אעשה" ואז פשוט קמתי ועשיתי. יש את זה בכל אחת, רק צריך לעורר את זה מחדש, וזה הדבר המדהים בטריאתלון נשים, שהוא שונה לחלוטין מכל הטריאתלונים האחרים, ומאפשר את זה.
דלית שיף (38) היא יזמית ומאמנת ראשית של קבוצת הטריאתלון פרפקט באלאנס. טריאתלטית מזה 11 שנה, אלופת ישראל בחצי איש ברזל, ובטריאתלון איש הכוח כמה וכמה פעמים וסיימה כבר שלוש פעמים תחרות איש ברזל.
ספרי על הקבוצה שלכם?
תמיד חלמתי להקים קבוצה משלי, וכשהראל פנה אלי וזרק את הכפפה החלטנו לעשות משהו, אחר משהו שונה. לסייע לאנשים שמחפשים לשלב חיי ספורט עם משפחה, ומכאן גם השפם פרפקט באלנס. כל אחד מאזן, מתאמן לפי מה שמשתלב באורח החיים, ומה שעושה לו טוב.
ספרי קצת על התהליך עם עדנה?
כשנפגשתי עם עדנה, היא מייד הודיעה לי שהיא עושה טריאתלון נשים עממי וזהו. ואמרתי לה בסדר, בואי לחודש עד טריאתלון נשים. בתחרות היא היתה פשוט מדהימה. לאט לאט, הצטרפה לאימון פה ואימון שם, והתחילה להתלהב מכל התהליך. והחליטה לעשות את טריאתלון גן שמואל. לא היו לה אופניים משלה, נתתי לה להתחרות על האופניים שלי, ומאז היא פשוט נשאבה לזה באופן די טבעי.
בדואתלון ברמת השרון, היא כבר לקחה פודיום, שזה פשוט מדהים. והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהקבוצה, פשוט האמא של הקבוצה מבחינה חברתית. רואה כל אחד, שמה לב לכל אחד.
דלית שיף בטריאתלון נשים 2007 / צילום: לירון גורפינקל
אי אפשר שלא לשים לב כמה שאת אוהבת את מה שאת עושה. מה את אוהבת בלאמן?
אני אוהבת לראות את השינויים שאנשים עוברים, ואת הדרך שהם עושים. יש לי בחורה שהגיעה ולא ידעה לרוץ, והיום היא מכורה לריצה, ועכשיו גם התחילה לרכוב על אופניים, פשוט כיף לראות את זה. ואני מאוד מחוברת אליהם.
איזה מסר את רוצה להעביר למי שקוראת את הכתבה?
כל אחת יכולה. כל אחת מנצחת. הכי חשוב לבוא, להתאמן, להתחרות ולהנות ממה שאת עושה. לא לפחד, לא לחשוש, לבוא ולהנות, ולקחת את זה כדרך חיים. טריאתלון כדרך חיים.
