הדיון המקצועי בנושא סקס וספורט הוא מועט באופן מפתיע. למתבונן מן הצד קל לזהות שהמאבקים הספורטיביים רוויים בגוונים מיניים. ברמה הביולוגית מדובר על רמות גבוהות של הורמונים הן בקרב הצופים והן בקרב המשתתפים, ברמה הפיזית מדובר על עולם בו הכלי המרכזי להוכחת יכולת וביצועים הוא הגוף
מאת:מיכל יערון ודר' גילי גולדצויג
כפסיכולוגים, אנו מאמינים כי יש חשיבות רבה לדבר על ההיבטים בספורט הנושקים למין, ולפתוח אותם לדיון רציני יותר ממה שנעשה עד כה.
פסיכולוגיה ספורט ומין
בעבר הפסיכולוגיה תפסה את העיסוק הספורטיבי בעיקר כ- "סובלימציה" (עידון), כלומר הזירה הספורטיבית מאפשרת לבטא דחפים שאיננו יכולים לבטא אותם בצורתם הפשוטה בחיי היום יום. העיסוק בספורט משמש על פי תפיסה זו "הסוואה" או עידון של דחפים מיניים ותוקפניים. בצורה מעט פשטנית ניתן לומר שהדחפים המיניים שלא ניתן לבטא אותם בצורה פתוחה, מתבטאים בעיסוק האינטנסיבי בספורט.
כיום, רוב הגישות הפסיכולוגיות רואות את העיסוק בספורט לא כתוצר בלעדי של דחפים אלא גם כהגשמה עצמית, כמימוש של שאיפות ואידיאלים וכן כביטוי חיובי של יצריות, ממש כמו בתחביבים אחרים.
עולם הגוף
דיבור על גוף הספורטאי רווי לעיתים ברמיזות מיניות. בנוסף, שידורי טלוויזיה, סרטי ספורט, ובעיקר פרסומות, מדגישים מאוד את האספקטים המיניים של גוף הספורטאי. הספורטאי הטיפוסי של הפרסומת הוא צעיר, בעל כסף כוח ומעמד ובנוסף בעל גוף מרשים – כל אלו הופכים אותו מועמד טבעי לסמל מין, דבר שמנוצל, לעתים בצורה צינית, במדיה.
מערכת היחסים המורכבת והאווירה המתירנית יחסית, בה מתנהלת העבודה של הצוות המקצועי המקיף את הספורטאי, יחד עם מצב בו ספורטאי או ספורטאית צעירים יחסית הנושאים עיניים מעריצות אל המדריכים והמטפלים המבוגרים יותר, עלולים לפתוח פתח לא בריא לעבירות אתיות של יחסי מין בין אנשי צוות לספורטאים.
נראה שהיקף התופעה חורג מהמקובל לחשוב, ולמרות זאת, כמעט ואינו מדובר בספרות המקצועית. נושאים, כמו יחסי מין בין ספורטאים או נושאים של עבירות אתיות – יחסי מין בין ספורטאים/ספורטאיות למאמנים, אינם מדוברים ברצינות בספרות המקצועית ונדחקים בעיקר לכותרות בעיתונים. כך גם נושאים של יחסים לסביים או הומוסקסואליים בין ספורטאים – גם אלו נידונים בעיקר מן הזווית השערורייתית או בחדרי חדרים בין מטפלים למטופלים הסובלים מיחס מפלה, אבל לא בספרות המקצועית.
שפה סקסיסטית
השפה הספורטיבית – הן של ספורטאים, הן של מאמנים, הן של צופים והן של עיתונאי ספורט מלווה בדימויים מיניים: "תקע גול", "קרע את הרשת", "להכניס", "לדחוף" וכו'. על פי תפישת עולמנו כפסיכולוגים של הספורט העובדה שהדימויים הללו קיימים בשפת ספורט עלולה להביא לנזקים, כי במידה רבה עומד מאחוריהם שילוב (אמנם מסווה ולא בהכרח ממומש) של מין ואלימות. יותר מכך נראה שהשפה הזו השגורה בפי מאמנים בקבוצות של משחקי כדור, אינה בהכרח מתאימה לכל הספורטאים. למשל, בהחלט לא בטוח שקבוצת נשים בכדורגל או בכדורסל מתחברת לדימויים הללו כאשר הם באים מפי המאמן. ייתכן אף שהדימויים הללו ירתיעו אותן.
תשוקה
אספקט נוסף של המיניות בא לידי ביטוי ברצון העז לנצח או להשיג מטרות. תיאורי התשוקה העזה להשיג מטרה ותיאורי חווית ההישג משתווים אך ורק לתיאורים של אהבה רומנטית בספרות. לא מעט חוזרים ציטוטים כמו "זה היה כמו אורגזמה", "יותר טוב מיחסי מין" וכו'. כדי לחזק רעיון זה מצאנו עצמנו בעבודתנו עם ספורטאים עסוקים בהחזרת התשוקה לעיסוק בספורט, "ומצמידים" שחקן לכדור. כמו שבילדותינו היינו הולכים עמו לכל מקום וישנים אתו בלילה – יש מקרים בהם המלצנו לשחקן כדורסל להיצמד שוב לכדור ולהחזיר את ההנאה הראשונית והתמימה לכדור במשחקים של השכונה ואפילו לישון עם הכדור במיטה.
זירה של מגע
מגע בין ספורטאים, הריגוש הגופני הכרוך בעיסוק בספורט נקשר גם הוא למין, העיסוק בספורט מעלה את רמת העוררות הגופנית, כך גם מין ויחסי מין, במקרים רבים ספורטאים ואנשים העוסקים בספורט מגיבים לריגוש בחשיבה על רצון למין, וספורטאים ומאמנים רבים מתארים מחשבות על מין תוך כדי העיסוק באימונים.
הזירה הספורטיבית היא אחד המקומות הבודדים שבו מתחבקים ומתנשקים בפומבי, והדבר נתפס כטבעי ומובן מאליו. חישבו על קבוצת שחקני כדורגל מתקבצת כולה לחיבוק חם "ולערימת" שחקנים אחרי הבקעת גול. באותה רוח ניתן לומר כי הדרך היחידה עבור גברים להיות במגע פיזי מבלי שיזכו לגינוי היא "ללכת מכות". בספורט ישנם ענפים, כמו היאבקות או רוגבי, בהם המגע הגופני הוא לב העיסוק בספורט. בענפים אחרים המגע הוא פחות אינטנסיבי ומשמש ככלי נוסף בתוך התחרות, כמו תיקולים בכדורגל ועבירות המותרות בכדורסל. מסקנתנו העיקרית היא כי הן מבחינה חברתית והן לגבי הספורטאים דיבור פתוח על נושאים כאלו היה יכול רק להועיל.
שאלת מיליון הדולר
האם טוב או רע לקיים יחסי מין לפני תחרויות? מעטים המחקרים בנושא ורבים חילוקי דעות בין החוקרים בתחום. בעבר הייתה מקובלת הגישה שיש לעצור את כל הדחפים עד ליום התחרות ואז תהיה התפרצות יצרים בתחרות עצמה שתביא לביצועים גבוהים יותר. מאידך אנו יודעים שמנוחה, רגיעה ומצב רוח טוב עוזרים גם הם לביצועים ספורטיביים. נראה אם כן שהתשובה היא במידה רבה אינדיבידואלית ותלויה בספורטאי ובסוג הספורט. כשם שיש ספורטאים שנוח להם שבני זוג או בני משפחה ישבו בקהל בזמן תחרות ויש כאלו שלא, כך יש כאלו שהדבר מתאים להם ויש כאלו שלא. יותר מכך, יכול להיות שאצל אותו ספורטאי הדבר מתאים לעתים ולעתים מפריע.
——————————————————————————————-
המאמר באדיבות אתר לעוף – פסיכולוגיית ספורט מתקדמת
