"בינתיים ויתרתי על הכמויות הבלתי נדלות של בירה שלמדתי לשתות בתל אביב, גם על הסיגריות ויתרתי, ונפלתי לאהבת הספורט. לא כבשתי את תל אביב אלא דרך הרגליים."
מאת:יוסי ריבלין
קראו לה טליה והיא הציעה לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: להציג בפני את תל אביב האמיתית. "לכבוש אותה", במלים שלה. היה זה בדיוק לפני עשרים שנה. הייתי באמצע שנות העשרים לחיי ונשלחתי ממקום העבודה בעיר הולדתי ירושלים לעבוד בארץ הגזירה תל אביב. ניסיתי להתנגד למעבר, לא עלה בדעתי שאפשר לעזוב את ירושלים הטובה, המוכרת והמנחמת לטובת תל אביב. דבר לא עזר לי. מעסיקיי הבהירו לי שמדובר בקידום, חוזה מסודר ותנאים משופרים. עוד רמזו לי שמישהו חייב לעבור לסניף החדש וכיוון שאני חדש בחברה, הברירה היא תל אביב או הביתה. עברתי. הרגשתי שנזרקתי.
את טליה הכרתי במקום החדש, הראשונה שאבחנה את פשר מחלת הגעגועים הקשה שבה לקיתי. טליה הייתה מבוגרת ממני ותל אביבית ברמ"ח אבריה הנאים. גבוהה, רזה, שקטה, לא מרבה לדבר, דיבור קצת מונוטוני היה לה, אבל מאוד סקסי. "אפגוש אותך בחצות הלילה באור הירח", הודיעה לי על משקל השיר של להקת "סמוקי".
חצות? מי יוצא בחצות? ניסיתי למחות, בשעה כזו אני כבר בחלום השני. ואולם טליה צחקה והורתה לי להעיף את הסוודר הביתי שלבשתי, ואם אפשר לזבל. "להתלבש כמו בן אדם ולהתכונן" פסקה.
בחצות היא אספה אותי באונו האדומה והנוצצת שלה לסיור המודרך. היא לבשה מיני צמוד באדום בוהק מעל גרבונים אפרוריים וז`קט שחור מעוצב. זוכר היטב כל פרט בלבושה גם אחרי עשרים שנה. במהלך הערב אקלף אותה מבגדיה פריט אחרי פריט. את האוטו אפף ריח נעים של בושם איכותי מעורב בעשן סיגריות. "לבוש תל אביבי רגיל", אמרה באדישות האופיינית שלה, כשהחמאתי לה על לבושה. נסענו ברחובות לאט, נסיעה אינטימית. מדי פעם היא הצביעה על אתרים נחשבים. "זה דיזינגוף. זה איבן גבירול. שדרות רוטשילד, נווה צדק. והנה הים ובהמשך יפו". תוך כדי כך היא נתנה לי כמה טיפים בענייני חניה, מה נחשב IN ומה לא, ורמזה שאין חטא גדול יותר מלשתף פעולה עם דברים שנחשבים OUT.
באותו לילה קסום נכנסנו לפאב הראשון. "השופטים". לא במלרע, במלעיל. שם טעמתי לראשונה כוסות בירה של ליטר ולמדתי להקפיץ טקילה, מה ראוי להזמין ליד, ובעיקר התרשמתי מהאווירה החרמנית, ששררה במקום משם דילגנו לפאב שני ושלישי, ותדלקנו.
כשהרגשנו כבר קרובים מאוד ואינטימיים, טליה אז הציעה לרדת לים. הלכנו לאט, מתישהו החזקנו ידיים, אחר כך התנשקנו. אחר כך התחבקנו, אחר כך התעלסנו. נשימותיה הקצת כבדות בעת ההתעלסות עדיין מפעמות באוזניי, מבטה הרעב לאהבה לתשוקה לא יישכח. היא הציעה לי לבוא אליה הביתה. הסכמתי.
שם במיטתה הכרתי טליה אחרת. הכרתי את התל אביביות במלוא משמעות המילה. טליה במיטה נפתחה והייתה לאדם סוער, מלא חיים, מלא מרץ, מלא יצירתיות, חברותי מאוד. היא נתנה לי את כל כולה, התפתלה וגנחה ויזמה, וביקשה ונתנה. לרגע לא ידעתי מי אני ומי היא. היינו לגוף אחד. כשגמרה התמתחה מתחה את גווה לאחור, ולמרות הלהט הרב שלה קפאה על משכבה. מעין מצב של נים לא נים. נכנסה למעין ערפול חושים לדקות ארוכות, לא זזה. הגוף שלה התקשה, עיניה נעצמו. לרגע דאגתי. נישקתי אותה רכות על מצחה ושאלתי בקול שקט: את בסדר? היא לא ענתה. כשחזרה לעצמה הסבירה שזו דרכה למצות את ההנאה.היה זה ליל האהבים הכי מסעיר והכי ארוך בחיי. אחרי מעשה, טליה התעקשה שלא אתלבש והמשיכה לערוג עלי עוד ועוד רצתה שנמשיך לשכב עירומים, מחובקים, קרובים מאוד. הפעם הראשונה שהבנתי מהי תל-אביב.
אחר כך נרדמנו לכמה שעות. בבוקר שוב עשינו אהבה. אחר-כך היא חזרה והסתגרה מפני. מופנמת. חוסכת במילים. מונוטונית. כשנפרדנו שאלה: "נו, אתה מרגיש שכבשת קצת את תל אביב"? לרגע היה נדמה לי שכן. אבל עברו עלי שנים רבות עד שהבנתי שאת תל אביב לא כובשים בלילה אחד.
סבלתי עוד כמה חודשים מגעגועים לירושלים ובהמשך נגמלתי. לאחר כשנה הוצע לי לשוב לעבוד בירושלים וסירבתי בנימוס. מעולם לא שבתי לחיות בירושלים. עדיין אוהב אותה, אך את תל אביב אוהב יותר גם היא די אהבה אותי. נשים כמו טליה, שאחרי האהבה נכנסות למצב של ערפול חושים לאורך דקות ארוכות לא פגשתי. חיפשתי אך לא מצאתי.
בינתיים ויתרתי על הכמויות הבלתי נדלות של בירה שלמדתי לשתות בתל אביב, גם על הסיגריות ויתרתי, ונפלתי לאהבת הספורט. לא כבשתי את תל אביב אלא דרך הרגליים. מקץ עשרים שנה כבשתי אותה בריצת שלושים ואחד קילומטרים, כשרצתי יחד עם חבריי, קבוצה שהתאמנה לקראת מרתון פריס. ריצה ארוכה כזו מזמנת המון זמן לחשוב. בעודי חוצה את העיר מקצה עד קצה, משיכון דן, דרך פארק הירקון לנמל, צפונה לתל-ברוך, ואחר כך שוב דרומה ליפו לאורך כל הטיילת, נווה צדק והמלונות, ומשם בחזרה לנמל ולהדר-יוסף. 31 ק"מ.
לפתע ראיתי עד כמה העיר הזו סוערת כשרוצים אותה, כשרצים אותה. כשסיימתי היה נדמה לי לרגע שתל-אביב נעצרת, מתמתחת בלהט, קופאת לרגע, נכנסת לערפול חושים לאורך כמה דקות. מנסה למצות את ההנאה, ההנאה שלי, ההנאה שלה. ואז נזכרתי בטליה, שמאז אותו לילה סוער מלא קסם לפני עשרים שנה, נעלמו עקבותיה לבלי שוב. ואולי רק חלום הייתה.
——————————————————————————————–
מתוך ספרו של יוסי ריבלין 42.2 – סיפורים קצרים ומסלולים ארוכים על ריצה ואהבה
