סיפורו של השחיין אלפרד נקש הוא סיפור על גבורה, הישרדות וגם ספורט, וככזה ששווה לספר במיוחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. נקש היה אחד השחיינים הכי מוכשרים בעולם אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא נולד באלג'יריה ובעקבות הצטיינותו עבר לצרפת וייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות.
נקש לא הסתיר מעולם את יהדותו, אלא התגאה בה ובשנת 1935, כשהיה בן 20, אף הגיע לישראל כדי להשתתף במשחקי המכביה הטריים, שנערכו אז בסך הכל בפעם השנייה בהיסטוריה. כבר בגילו הצעיר, הוא זכה במדליית הכסף במשחה ל-100 מטר חופשי אחרי השחיין האולימפי ומדליסט אליפות אירופה פאבל שטיינר.
השחיין הצעיר הלך והשתפר בבריכה. מתחרות לתחרות הוא קיזז עוד ועוד מהזמנים שלו והשיא מבחינתו היה כשנכנס לנבחרת צרפת למשחקים האולימפיים בברלין 1936. נקש סיים במקום הרביעי במשחקים יחד עם נבחרת השליחים הצרפתית במשחה ל-4×200 חופשי. מקום אחד לפני נבחרת גרמניה הנאצית.
אלא שהיה זה לאחר תום המשחקים בברלין, שנקש כבר הפך לכוכב עולמי במונחי שחייה. הוא ניצח בשלל תחרויות מקומיות, כולל אליפות צרפת ב-1938 בה זכה בחמש מדליות בסגנונות החופשי והחזה (הפרפר של היום). הוא המשיך להתחרות ולנצח גם לאחר שטכנית נושל מאזרחותו הצרפתית, כמו כל היהודים במדינה במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנת 1941, בעיצומה של המלחמה, הגיע רגע השיא שלו בקריירה.
על אף שלל הרעשים שמסביב, הוא הצליח להתעלם מהכל ולהגיע לאליפות העולם שהתקיימה במארסיי. נקש ניצח, הוכתר כאלוף עולם ואף שבר את שיא העולם ב-200 מטר חזה עם 2:36.8 דקות. שיא אשר החזיק מעמד חמש שנים. העיתונות הצרפתית יצאה אז נגד זכייתו: "לאלפרד נקש אין את הזכות להחזיק בתארים אירופיים, מאחר שהוא יהודי", נכתב באחד מהם.
מצב היהודים בצרפת הלך והפך גרוע יותר ויותר. הגסטאפו עצר את אלוף ושיאן העולם, וכן את אשתו ובתם הקטנה, והם נשלחו לאושוויץ בשלושה ימי מסע נוראים בקור של חורף 1943. משהגיעו למחנה, המשפחה הופרדה: הנשים והילדים לצד אחד, ואילו הגברים לצד השני. זו הייתה הפעם האחרונה שנקש ראה את אשתו ובתו – השתיים נלקחו לבירקנאו ונרצחו מיד בתאי הגזים.
אלא שקצין ה-SS שהיה אחראי על מיון הגברים במחנה זיהה את נקש כשחיין מפורסם ואלוף העולם וייעד לו מציאות אחרת. הוא הפך במחנה העבודה של אושוויץ ל"כלב שעשוע" בידי השומרים הנאצים. פעמים רבות הוא נלקח למאגר המים, שם ציוו עליו השומרים להתפשט ולזנק למים כדי לשחות ולהביא חפצים שזרקו לו. נקש, כפי שסיפר לאחר המלחמה, התעלם מההשפלה וראה בכך בסך הכל הזדמנות לשמור על כושר, להתרענן במים אותם אהב ולעבור עוד יום במחנה כשהוא נותר בחיים.
מאגר המים באושוויץ בו אולץ לשחות | צילום: Konrad Kurzacz, Wikimedia
נח קליגר ז"ל, אז אסיר במחנה ולימים עיתונאי ספורט מוערך, סיפר בסרט תיעודי שצולם על חייו של נקש כי השניים אף התחרו זה נגד זה בימי ראשון, בניגוד להוראות הנאצים, בעוד האסירים האחרים הקיפו את המאגר והסתירו אותם מעיני השומרים. הכל כדי לשמור על השפיות ועל האנושיות תחת התנאים הנוראיים.
בחודש ינואר 1945, לקראת תום המלחמה, העבירו הגרמנים את כל אסירי המחנות שנותרו בחיים לגרמניה, במה שכונה "צעדות המוות". רבבות לא שרדו את המסע, אך אלפרד היה חזק מספיק והצליח לשרוד. שלושה חודשים לאחר מכן, המלחמה הארורה הסתיימה. נקש שוחרר, רזה בכ-40 ק"ג ממשקלו לפני המלחמה, אך בחיים. הוא שב לטולוז בגפו, ללא משפחתו שנספתה, ומיד החל להתחזק. תוך חודש בלבד, הוא כבר חזר לשחות בבריכה המקומית תוך מטרה לשוב ולהתחרות.
ולא רק שהוא הצליח לחזור לתחרויות, הוא חזר לרמות הגבוהות ביותר בעולם. הוא זכה באליפות צרפת ב-200 חזה, היה שותף לשבירת שיא העולם ב-3×100 מעורב (גב, חזה וחופשי) וב-1948, בגיל 33, סגר מעגל והצליח להיכנס פעם נוספת לנבחרת צרפת למשחקים האולימפיים בלונדון. 12 שנים אחרי המשחקים הקודמים בהם השתתף בברלין, הוא סיים במקום ה-16 במשחה ל-200 מטר חזה, וזו הייתה הדרך המושלמת לסיים את הקריירה הבינלאומית שלו.
לאחר שפרש משחייה תחרותית הוא ייסד מועדון שחייה במושבה הצרפתית ראוניון שבאוקיינוס ההודי מזרחית למדגסקר. ב-4 באוגוסט 1983, בגיל 67, נפטר במהלך אימון השחייה היומי שלו בים, מדום לב. את שמו תוכלו למצוא בהיכל התהילה של הספורט היהודי והוא הונצח גם בצרפת כאשר הבריכה בטולוז נקראת על שמו. הוא ייזכר לא רק כספורטאי על, אלא כמקור השראה לכל יהודי באשר הוא ולנצח ייזכר כ"שחיין שניצח את הנאצים".
