מאת:יוסי מלמן
הסיכום הפעם יתחיל עם מספרים ולא בהגיגים.
2000 – 64 –100 כ-60%
2006 – 134 – 180 כ- 75%
2007 – 70 200 כ-35%
וכעת לפענוח הנתונים.
בשנת 2000 ארגנתי את הישראמן השני. הוא כלל שני מקצים של איש ברזל ומקצה בודד של חצי איש ברזל. ביחד השתתפו בהם 64 משתתפים מתוכם, להערכתי, פוטנציאל של מאה איש בכל ישראל, שהיו יכולים אז להשתתף באירוע. כלומר 64%.
יוסי מלמן-מארגן ישראמנים סידרתי
בשנה שעברה (2006), בשלושת המקצים (חצי, מלא ושלשות) השתתפו 134 איש, מתוכם פוטנציאל, שהערכתי ב- 180 בעלי יכולת לעמוד במאמץ – 75%.
בישראמן 2007 ירד מספר המשתתפים ל – 61 במקצה החצי ולתשעה בשלשות. בסך בסה"כ 70 משתתפים, וזאת מתוך מאגר של טריאתלטים בעלי יכולת, שבוודאי מגיע למאתיים ואולי אף יותר. רק 35%.
בעיני זו השתתפות דלילה. מכאן גם אכזבתי הרבה. כמו תמיד, באירועי ישראמן, מאז שנת 2000, (אף שעל לו לנחתום להעיד על עיסתו) ניסיתי להקפיד על ארגון אירוע איכותי, מאתגר, קפדני, כשהמחשבה היא להעניק לצרכן (למשתתף) את השירות הטוב ביותר שאפשר להעניק לו. המשתתפים, לפחות רובם, נדמה לי שנהנו. במרוצת השנים, שבהם ארגנתי את הישראמן ואירועים נוספים, זכיתי, אם יורשה לי במלוא הצניעות, לשבחים ולברכות על הארגון, מצד רוב המשתתפים.
ולמרות כל זאת, טרחו ובאו בסוף פברואר, 2007, רק שבעים משתתפים. את איש הברזל נאלצנו לבטל בגלל מעוט הנרשמים (רק ארבעה עשר). מה עלי כמארגן, מארגן שמשקיע את כל כולו, את לבו ונשמתו וזיעתו בארגון, להסיק מכך? המסקנה שלי היא שרוב צבור הטריאתלטים בישראל, אלה שיכולים להשתתף בתחרות חצי ואיש ברזל מלא, העדיפו שלא לעשות זאת. הם עשו זאת, מן הסתם מסיבות טובות. איש איש ושיקוליו.
אבל הסך הכל של השיקול האישי הצטרף לאמירה קבוצתית: קהילת הטריאתלטים בישראל, בעלת הפוטנציאל לחצי איש ברזל, הדירה את רגליה מאירוע איכותי, ממסלול מאתגר, שעבר בנוף מפעים, ושבו המשתתפים זכו, באורח חסר תקדים בקנה מידה ישראלי, בתמורה שכללה: חוויה ייחודית, תעודה, גביע אישי, מדליה. גביע למיקום, פרסים כספיים ופרסים אחרים, שלוש חולצות (אחת חולצת ריצה איכותית של ברוקס), כוס ובנדנה.
וכל זאת מתרחש בתקופה, שיש ריבוי של המצטרפים למעגל הספורט האתגרי בכלל והטריאתלונים הארוכים בפרט. בעידן, שבו כל שנה עשרות רבות, נוסעים להשתתף בתחרויות חצי איש ברזל ואיש ברזל בחוץ לארץ ומשלמים אלפי דולרים עבור התענוג הזה.
לאכזבתי מההיענות הדלה יחסית, עלי להוסיף עוד קשיים ייחודיים וקשיים רגילים, המלווים ארגון תחרות. הקשיים הייחודיים השנה היו הפעלתנות של קומץ, שהחליטו שלא ישתתפו בתחרות, בגלל מסלול הריצה (בירידה). אך הם לא הסתפקו בכך, אלה ניסו גם לעורר שיח ציבורי בפורומים, שתוצאתו בפועל הייתה, מעין ניסיון לשכנע ולהסית אחרים, שלא להשתתף בתחרות. שיאם של הקשים הייחודיים היה לטעמי, בהתנהגות של קבוצת הטריאתלון מאילת. באילת פועלת קבוצה מכובדת של כחמישים טריאתלטים. הם מרבים להשתתף בכל אירועי הטריאתלון ברחבי הארץ, למרות המרחק. רק מאירוע אחד הם נעדרו: ישראמן. זה קרה ב-2006 וחזר על עצמן ב-2007. ואם לא די בכך אף לא אחד מהם הציע את עזרתו.
אל כל אלה נוספו הקשיים הרגילים האופפים כל ארגון תחרות: ויכוחים מיותרים עם חלק מהנרשמים, כדי שיעמדו בלוחות הזמנים לתשלום, להצגת ביטוח, להצגת אישור רפואי. טענות ומענות של קומץ על הא ועל דא, חוסר פרגון וחוסר היכולת של חלק מהמשתתפים להוציא מפיו מילה אחת פשוטה: תודה או לשלוח אימייל או להרים טלפון, לאחר האירוע. והיו גם כמובן קשיים בגיוס חסויות, מהמורות של ביורוקרטיה מול הרשויות ועוד ועוד בעיות וצרות.
יוסי מלמן – ויכוחים מיותרים עם נרשמים
כל אלה, לצערי, מובילים אותי למסקנה אישית כואבת: רוב צבור אנשי הברזל וחצי איש הברזל בישראל, עדיין לא מתנהג כקהילה חמה, מפרגנת ומחבקת. רוב הציבור הזה, לא בשל או שלא מעוניין או שלא אכפת לו מאיכות התחרות.
רוב הצבור הנ"ל מעדיף תחרויות בחו"ל על פני אירוע ישראלי.
התוצאה מבחינתי היא שהגעתי למסקנה לפרוש מארגון התחרויות. אני מוצא שזו משימה כפוית טובה. מכיוון שיש לי מקצוע ועיסוק מפרה ויש לי עניין בעוד כמה דברים בחיים, מה עוד שגאוותי וסיפוקי הם בעיקר על היותי רץ וטריאתלט פעיל, הרי אוכל לחיות גם בלי לארגן תחרויות.
מאז 1995 עזרתי בארגון או ארגנתי שני מסעות אופניים – חוצה ישראל – עם יוסי אבני ז"ל המופלא, שלוש תחרויות איש ברזל, תשע תחרויות חצי איש ברזל ופאורמן אחד. אני מקווה שבכך תרמתי תרומה צנועה לציבור. נכון שבעבר כבר הודעתי לפחות פעמיים שלא אארגן יותר אירועים ובכל פעם נמצאו הסיבות, שהחזירו אותי למלאכת הארגון. אבל הפעם כלה ונחרצה עמי שלא לשוב לארגון אירועי טריאתלון. אני מייחל שימצא מישהו שיסכים ליטול עליו את המשימה. אני מבטיח לסייע לו בעצה ובהדרכה.
יוסי מלמן – מודה ומתנצל
לסיום ארבע הערות:.
אני מבקש להודות לכל מי שטרחו ובאו והשתתפו באירועים שארגנתי.
אני מבקש להודות במיוחד לחברי, שמצאתי בהם משפחה חדשה – עידו לוטקר, עידו פורת, אלון פלד, אלון לוי – שמלווים אותי זה שנים בארגון האירועים ותורמים לא רק מזמנם אלא לעיתים גם מכיסם. תודה לשותפי בשני האירועים האחרונים, ניר ברק משוונג .
אני מבקש לציין ולהודות את כל נותני השירותים, הספקים ונותני החסויות. כאן המקום להודות במיוחד לגבי ינאי מודד הזמנים.
ומעל לכל אני מבקש להתנצל ומבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו או שנפגע ממני. אם זה קרה זה נעשה בתום לב ולא מכוונת זדון.
