לאחר שסקרנו את הישגי המשלחת הישראלית, נעיף מבט אל אשר התרחש בזירה הבינלאומית. 25 שנה עברו מאז המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996, האולימפיאדה האחרונה בה לא השתתף מייקל פלפס. כיצד נראית השחייה האולימפית כעת, בהיעדרו של ה-GOAT?
בגדול – לא חל שינוי מאוד מהותי מריו 2016. שני המקומות הראשונים בטבלת המדליות נשארו זהים – האמריקאים עדיין במקום הראשון בטבלת המדליות עם 30 מדליות סה"כ, מתוכן 11 מזהב. האוסטרלים במקום השני עם 21 מדליות סה"כ, 9 מזהב.
אבל, ישנו אבל גדול – השליטה האמריקאית כבר לא מוחלטת כפי שהיא היתה בעבר – בריו, רק לפני חמש שנים, הפער בין שתי הנבחרות עמד על לא פחות מ-13 מדליות זהב, לעומת 2 בלבד בטוקיו (16 מול 3 של אוסטרליה והונגריה כל אחת). את צמצום הפער ניתן בראשו ובראשונה לשייך לשתי קבוצות – הנשים האוסטרליות והגברים הבריטים.
הנשים האוסטרליות
8 מדליות זהב אוסטרליות לעומת 3 בלבד לאמריקאיות. יש לקחת את הנתון הזה בערבון מוגבל שכן בסופו של דבר לאוסטרליות (13) ישנן פחות מדליות מהאמריקאיות (18). שחייניות שהיו בטופ העולמי כבר מספר שנים וטרם קיבלו הזדמנות עולמית, פרחו במשחקים האלה (ובראשן קיילי מקיאון ואריאנה טיטמוס) לעומת חוסר מזל של האמריקאים (בעיקר סימון מנואל שסבלה מתסמונת אימון-יתר) הכריעו את הכף לטובת האוקייאניות.
יש גם להתחשב בגילן של השחייניות – 10 שחייניות אמריקאיות לא מלאו להן 20 לפני המשחקים (כשלידיה ג'ייקובי האלופה ב-100 מ' חזה אפילו לא מלאו 18), ובקולג'ים ישנן עוד שמות של רבות וטובות. כדי להמחיש עד כמה הנבחרת צעירה, ב-400 מ' מעורב שליחים, היחידה שהייתה מעל גיל 20 היא אבי וויצל – כשבריו 2016 היא הייתה הצעירה ביותר בנבחרת.
שאפו גדול כמובן מגיע לאוסטרליות, שבזכות עבודה יסודית של המאמנים השונים (ובראשם דין ביקסל הססגוני, מאמנה של אריאנה טיטמוס) עם תוכניות שהושקעו בהן המון משאבים, הצליחו לדחוק את האמריקאיות מהבכורה.
הגברים הבריטים
כמו האוסטרליות, גם הם נהנו מתוכניות חדשות כגון זו באוניברסיטת Bath (ג'יימס גיא ותום דין), שמהווה מעין-מכון-וינגייט עבור הבריטים, שסיימו במקום השני מבין הגברים עם 3 מדליות זהב ו-7 סה"כ, אחרי האמריקאים ולפני הרוסים והאוסטרלים.
את עיקר העומק שלהם ניתן לראות בשליחים – הם ניצחו את ה-800 מ' חופשי, לראשונה מאז המשחה צורף לתוכנית האולימפית ב-1908, והיו רחוקים בפחות משנייה מהאמריקאים ב-400 מ' מעורב. גולת הכותרת שלהם היתה, כמובן, משחה ה-200 מ' חופשי אישי, כשהם זכו בשני המקומות הראשונים.
בלטו לטובה גם האיטלקים, שהוכיחו שגם ללא פיליפו מגניני הבלתי נדלה ולוקה דוטו, מסוגלים לביצועים בטופ העולמי, כשהם חוזרים עם 5 מדליות, מתוכן 2 בשליחים.
בפינת המאכזבים, ויותר מזה המאכזבות, היו נציגי משלחת הוועד האולימפי הרוסי. הנשים הרוסיות לא זכו במדליות כלל וכלל, לראשונה מאז סידני 2000. כמה חבל שבשחייה אי אפשר להאשים את השופטים.
לסיכום, עולם השחייה עדיין שייך לאמריקאים, אף אם ניכר כי הפער בינם לבין שאר העולם הולך ומצטמצם. אקדמיות לשחייה מחוץ לארה"ב מפיקות שחיינים ברמה הגבוהה ביותר, והקולג'ים כבר מזמן הפסיקו להיות המסגרות היחידות שמפיקות אלופים אולימפיים.
תם ולא נשלם.
צילום עמוד הבית: shutterstock
הכותב הוא מאמן שחייה והעורך של בלוג השחייה "ספרטה"
