ראיתי את נינה פקרמן בפעם הראשונה באחת מתחרויות הישראמן בשנים קודמות. בתור כתב שעמד באזור שטח ההחלפה כשהיא נכנסה לשם ב"קריזה" ויצאה עוד לפני שהספקתי "להיבהל", קיוויתי שהיא תהיה רגועה יותר על קו הסיום כי בשביל "לתקוע" מיקרופון לאנשים עצבניים כבר הייתי במספיק משחקי כדורגל וכדורסל, ובתחרות איש ברזל הבטיחו לי יותר רגש.

סופה של תקופה. נינה פקרמן | צילום: באדיבות גיא ואפרת אבנור

עוד כתבות טריאתלון בשוונג
כיצד מתמודדים בישראמן גרמין עם מזג האוויר בשלב הרכיבה?
למה אני טריאתלטית?
"לקחתי חלק בטריאתלון הנשים הראשון והבטחתי לעצמי שזו חתונה קתולית"

תמיד לבד 

על קו הסיום הבנתי שאני באמת נמצא במקום אחר. היא סיימה את התחרות והפכה לבן אדם אחר, כל הרגש יצא החוצה ואני קיבלתי את ה"סחורה" שלי. מספר שנים לאחר מכן כבר זכיתי להתאמן ולעבוד אתה, ולהתחיל להבין באמת מה נמצא מאחורי הבחורה הקטנה הזאת, שהפכה לאחת הספורטאיות המרשימות ביותר שהיו בארץ בעשור האחרון. היא טריאתלטית מקצוענית למרחק איש ברזל (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ו-42.2 ק"מ ריצה), האשה היחידה בארץ שהגיעה למעמד הזה והיחידה שהיתה אלופת עולם. בתחרויות איש ברזל המקצוענים הם אלה שהתברכו בכשרון יוצא דופן ובין החובבנים אפשר למצוא כאלה שנושאים סיפור חיים מרגש. במשפט אחד – נינה פקרמן היא שילוב של השניים. עכשיו היא החליטה לפרוש, ואני זכיתי בכבוד לסכם יחד אתה תקופה מטורפת של הישגים אדירים אבל גם של הרבה עצב, בדידות וקשיים שמצד אחד הפכו אותה למי שהיא ומצד שני היא תעשה הכל כדי להילחם גם בהם כדי להגשים את החלומות הבאים שלה.

נינה פקרמן עלתה לישראל לבדה ממולדובה לפני 21 שנים, כשהיתה בת 17 בלבד. היא שחתה מגיל 10, אבל בפנימייה בה למדה בכפר סילבר לא אפשרו לה לצאת לאימוני שחייה בכפר עזה "בגלל שהיו סטיגמות על רוסיות", כך היא מספרת בראיו מיוחד ובלעדי לשוונג. אחרי שהשלימה תיכון היא התגייסה כחיילת בודדה, שבמקביל לשירותה הצבאי עבדה כדי לשלוח כסף למשפחתה במולדובה. "בשלב מסוים וירוס פגע במוח שלי והייתי שבועיים על כסא גלגלים בלי לדעת אם אני קמה, וזה קרה בגלל חוסר מנוחה לגוף", היא מספרת: "בצבא הורידו לי פרופיל ורצו לשחרר אותי, אבל התנדבתי, יצאתי לקורס מדריכות כושר גופני וסיימתי בהצטיינות".

הבדידות תמיד היתה שם. נינה פקרמן בישראמן | צילום: ניר עמוס

אחרי שירותה הצבאי היא החלה ללמוד קורסים שונים בוינגייט ושם נחשפה גם לטריאתלון, ומה שהתחיל בהשתתפות בטריאתלון אילת ב-2001 עם אופני הרים הפך לחמש זכיות באליפויות ישראל (במקצה האולימפי) ובניסיון לקבוע את הקריטריון למשחקים האולימפיים ב-2008. לאחר אותה שנה פקרמן חיפשה את עצמה, ואחרים מצאו אותה.

"ב-2009 אדוארדו פינקלשטיין וליאור זך-מאור החליטו לפתוח את ZONE 3, כדי להתמקד במרחקים ארוכים והם חיפשו ספורטאית לנבחרת הייצוגית שלהם", היא נזכרת: "אמרתי שאני מוכנה לנסות, אחרי חודש אדוארדו עזב לחו"ל אבל אני כבר התכוננתי לתחרות הראשונה שלי למרחק המלא שהיתה הישראמן בשנת 2010. הגעתי במקום השלישי הכללי וראשונה בין הנשים וכך נדבקתי בחיידק של איש הברזל. גיליתי עולם אחר. עולם שבו זה אתה והמרחק, אין יותר דרפטינג או משחקי קצב ויש רק מילה אחת שמאחדת את הכל והיא משמעת – ואת זה יש לי".

אלופת עולם כבר בשנה הראשונה. נינה פקרמן בהוואי | צילום: אלבום פרטי

למעשה, כבר בשנת התחרויות הראשונה שלה פקרמן הפכה לסגנית אלופת אירופה (בקטגוריית גיל 30-34) ולאלופת העולם (באותה קטגוריה) – מה שהפך להישג חסר תקדים בספורט הסבולת למרחקים ארוכים שבאותה תקופה היה רחוק מלהיות מפותח בארץ. "בתחרות השלישית שלי כבר הייתי אלופת עולם", מספרת פקרמן: "וזה היה רגע השיא שלי, הרגע שלו חיכיתי כספורטאית. הגעתי לפיק של החלום, אתה עולה לפודיום עם דגל ישראל ומקבל חולצה של אלוף. זה משהו לכל החיים ואי אפשר לקחת את זה ממני. עשיתי הכל כדי להגיע לתחרות הזאת כמה שיותר מוכנה וכל כך הרבה אנשים עזרו לי ותמכו בי בדרך הזאת וזו כמובן ההזדמנות להגיד לכולם תודה כי בלי העזרה שלהם לא הייתי מגיעה לזה".

להיות ספורטאית מקצוענית בישראל 

ב-2011 פקרמן חזרה לפודיומים בשתי התחרויות הגדולות שכבר הכירה. הפעם היא זכתה באליפות אירופה בקטגוריית הגיל וסיימה שנייה באליפות העולם, עם תוצאה מהירה ב-10 דקות לעומת השנה הקודמת. אחרי שנתיים כל כך אינטנסיביות היא רצתה להפוך למקצוענית, והאמינה שהיא כבר עומדת על קרש הקפיצה. על המקצוענות היא לא ויתרה והחליטה להתחרות בקטגוריה הבכירה ביותר, אבל היא שילמה על זה מחיר כבד. מהר מאוד היא הבינה שבארץ קשה מאוד להיות ספורטאי מקצוען בענף ספורט שהוא לא אולימפי ולא הכי רווחי. חברות שונות סיפקו לה ציוד יקר לאימונים והתחרויות אבל היא לא הצליחה למצוא גוף שיממן אותה כספורטאית. בשנה הזאת היא נפרדה מ-ZONE 3 והכירה את הזוג גיא ואפרת אבנור. גיא הפך למנהלה האישי, אפרת יעצה בצד המנטלי אבל בצד הספורטיבי פקרמן אימנה את עצמה בתקופה שבה סימנה לה בלוח הארועים השנתי 4-5 תחרויות איש ברזל מלאות בשנה כדי להתקדם בתחום הזה.

זה התחיל טוב עם דירוג של טופ 10 בדרום אפריקה, אבל במקביל ההלוואות מהבנקים החלו לחנוק, שעות העבודה כמאמנת שחייה החלו לעייף והתוצאות לא היו לגמרי יציבות. ב-2014 היא חזרה להתאמן עם אדוארדו פינקלשטיין אבל המחשבות שתמיד היו שם בפנים הלכו והתחזקו והתעצמו בשבועות האחרונים. היא עבדה מספיק קשה כדי לשמור על הרמה שלה, אבל לא הצליחה להשתפר ללא תנאים שהם הכרחיים לספורטאי מקצוען בתחום כל כך תובעני.

"לא רציתי לפרוש. רציתי לנסות ולמצות את הפוטנציאל שיש לי עד הסוף ולדעת עשיתי את הכי טוב שלי. הגישה שלי תמיד היתה לחפש איך כן לעשות ולא איך לא, ורק נלחמתי. אבל אם אני לא הולכת קדימה אז אין טעם, אין טעם לעשות שנה אחרי שנה אותו דבר. אני רוצה יותר טוב, ויותר טוב כבר לא יהיה וזה לא בגלל שאני לא מאמינה שיכולת הפיזית שלי", כך מסכמת פקרמן את החלטת הפרישה שלה, ועם כל העצב אין ספק שהיא נראית יותר משוחררת ואולי יותר מוכנה להתמודד עם המחירים שהיא שילמה כדי להצליח בספורט.

הביאה את דגל ישראל לקטגוריה של המקצוענים בסבב האיירונמן. נינה פקרמן | צילום: באדיבות גיא ואפרת אבנור

"שילמתי מחיר של חיים אישיים, של התקדמות מקצועית כי לא ממש היה לי זמן לעבוד. לא היה לי זמן לצאת. תחושת הבדידות תמיד היתה קיימת וסיפור החיים שלי לא הפך את זה ליותר קל. אני גרה עם אמא שלי שהיא חולה וקשה לי לפרט מה עובר עליה. עברתי לגור איתה ב-2004 אחרי שאבא שלי נהרג בתאונת דרכים. לא פעם שמעתי את המשפט שאני צריכה להתארגן על החיים שלי אבל אני לא יכולה כי אין מי שיהיה עם אמא שלי. ואחרי אימונים קשים שרציתי לחזור הביתה לנוח, היה קשה לעשות את זה כי אין לי בית באווירה בריאה. כל הדברים האלה תמיד היו בראש שלי אבל אם אתה רוצה להצליח אתה חייב להיות ממוקד ולהתגבר על זה, ולא לצאת לבלות כי יש אימונים".

מתכוננת ל"חיים הרגילים" 

עכשיו היא בת 38, גרה באותה דירה בכפר סבא עם אימה, אבל אולי סוף סוף היא תוכל להרוויח ראש נקי יותר כדי לסמן מטרות אחרות, כי זה בסופו של דבר ערך מוסף אדיר שמקבלים בספורט – היכולת לסמן יעד ולכבוש אותו. מבחינתה, זה הזמן לשפר את מה שהוזנח בשנים הקודמות ולהכיר את החיים מזווית אחרת.

"אני לא ממש קיבלתי את ההחלטה לפרוש, ההחלטה היתה שם. היו לי ארבעה חודשים של מנוחה שלא קיבלתי כבר 10 שנים ופתאום ראיתי את המציאות. אני מרגישה עכשיו שאני צריכה מטרה מרגשת שבשבילה אני אקום בבוקר עם הרבה מוטיבציה. שואלים אותי למה אני לא מוצאת מישהו? הרי אני כל הזמן נמצאת בסביבה של ספורטאים. אולי הם חוששים? אולי עד היום ויתרתי על הדברים האלה כדי להתמקד אבל זה לא אומר שאני לא רוצה. ניסיתי לפתח מערכות יחסים בשנים האחרונות וראיתי כמה זה לקח ממני  כי כל כך רציתי להצליח. ברור שזה חסר לי ואני רוצה, אני מאוד רוצה להיות אמא ואני לא ממש יודעת איך נראים ה'חיים הרגילים'".

הגיע הזמן לסמן מטרות אחרות. נינה פקרמן | צילום: צלמי שוונג

"אחת הספורטאיות הגדולות והפטריוטיות שיש לנו" 

במקביל, פקרמן מנצלת את הזמן הפנוי כדי לטפח את קריירת האימון שלה במועדון "עוצמה" אליו הצטרפה לפני מספר חודשים. היא לא תוותר על אירועים כמו ישראמן גרמין, אבל הפעם תעמוד על קו הסיום כמאמנת שתמתין למתאמנים שלה. "זה לא יהיה קל להמשיך רק באימון, אבל אני טובה בזה ויש לי הרבה לתת. אני חושבת שאין חכם כבעל ניסיון ולמדתי את זה דרך הרגליים שלי. חשוב לי שבן אדם שרוצה להצליח יהיה עם סביבה תומכת ומסגרת מקדמת ואני רואה בעוצמה הרבה פוטנציאל". על השאלה מה הטיפים שהיא יכולה לתת לאנשי הברזל של היום, שכבר נהנים מתקופה שבה זה הפך לטרנד היא אומרת: "צריך לדעת שאיש ברזל זה אתגר ענק ולא תמיד בריא, כך שמי שלא מתכונן כמו שצריך עלול לפגוע בעצמו. צריך להבדיל בין חובבנים שצריכים לעשות ספורט בשביל הבריאות למקצוענים שמשלים בבריאות בשביל הספורט. חשוב גם להשקיע במשפחה ולא לוותר עליה וזה נושא שהוא קצת צולע אצלנו בארץ  לא חייבים להתאמן כל שבת, אבל חייבים לקדיש זמן למשפחה התומכת".

גיא אבנור, ששימש כמנהלה האישי של נינה פקרמן בין הנשים 2012 ל-2015 ויחד עם אשתו אפרת ליווה אותה בקריירה המקצוענית שלה, מסכם את תפקידו ומספר: "את נינה ליוויתי כמנהל אישי בהתנדבות מלאה מהיום הראשון בו החליטה לעבור ולהתחרות כספורטאית מקצוענית וזה היה אתגר מיוחד במינו. בכל תחרות פתחתי סוג של חמ"ל בבית עם 2-3 מחשבים בהם עקבתי וערכתי חישובים ומעקב אחרי כל המתחרות ובודק היכן נינה ביחס למתחרות האחרות ומעדכן טלפונית את אפרת, המאמנת המנטלית של נינה בהתנדבות מלאה שגם הצטרפה אליה ל-12 תחרויות איירונמן והיתה למעשה צמודה אליה לאורך כל המסע הזה. "אלו היו 3 שנים שבהן למדתי כמעט הכל על תחום איש הברזל והתחום המקצועני, אבל יותר מהכל, היה לי הכבוד ללוות את אלופת העולם ואלופת אירופה לגילאים באיש ברזל, אחת הספורטאיות הגדולות והפטריוטיות ביותר שיש לנו במדינת ישראל וללא ספק אשת ברזל בכל אספקט בחיים וכספורטאית מקצוענית אמיתית".