את זיו שילון אתם בוודאי מכירים מהכותרות בעיתונים או ממבזקי החדשות בעקבות הפציעה הקשה שעבר בשנת 2012 לאחר שנפצע באורח קשה באחד ממבצעי צה"ל בעזה כאשר היה קצין בגבעתי. שתי ידיו של שילון התרסקו כאשר פתח שער בגדר המערכת ומטען נפץ התפוצץ על גופו. הנזק היה מיידי והוא פונה במסוק לבית החולים במצב קשה עם סכנה לחייו. מהמקום הזה התחיל למעשה השיקום של זיו שילון לא רק של אנשי הצוות הרפואי ושל משפחתו, אלא גם זה שלו עצמו.

לאחר 17 ניתוחים מסובכים ושנה בבית חולים בו הפך להיות בן בית במחלקת השיקום קבע לעצמו שילון מטרות ויעדים אישיים שיובילו אותו ברמה המנטלית להישגים ולפן הספורטיבי היה משקל רב. בשבוע שעבר, לאחר שנתיים של אימונים והכנה סיים את תחרות תחרות איש ברזל באריזונה בזמן של 13:57 שע'. על התהליך שעבר מהיום שקיבל את ההחלטה להתאמן לתחרות איש הברזל כתב זיו שילון בפוסט פייסבוק שהעלה בעמוד שלו.

איש ברזל!

כמעט שנתיים עברו מאז שקיבלתי את ההחלטה שאני הולך לנסות ולעמוד בתחרות הרשמית הארוכה ואולי המאתגרת ביותר שקיימת בעולם.

היום זה נגמר:
4 ק״מ של שחייה – כשעתיים, באמצעות ידיים שאינן יכולות לגרוף דבר.
180 ק״מ רכיבה – כ-6 שעות, ללא יכולת להזיז את הגוף מתנוחה שדורשת פי 3 מאמץ מזו האופטימלית.
42 ק״מ של ריצה – מרתון כ-4 שעות, בחוסר איזון מוחלט, על רגליים ששנים משלימות חוסרים לגפים העליונות.

כ-13 שעות של מאמץ קיצוני עבור גוף שעבר:
17 ניתוחים
52 מנות דם חלופיות
שנה בבית חולים
3 שנים של שיקום יומיומי
יד שמאל קטועה ויד ימין שאיננה מתפקדת וגבר אחד שמנמן בראשו שעדיין פשוט שונא לרוץ…

עכשיו נסו לדמיין מה עברתי בתקופה הזו?
מאותה שחיה ראשונה בבריכה בה לא צלחתי 50 מטרים רצופים, מאז הרכיבה הראשונה בה חדלתי בבהלה כעבור 5 דקות בהגזמה ועד היום.
מדובר במסע דו-מימדי בכל אלמנט המרכיב אותו.
אישי אך גם קבוצתי, פיזי ובאותה נשימה נפשי, החוויות במהלכו כל-כך מוחשיות ובשלבים מסויימים חוץ-גפיות, נכשלתי והצלחתי אין ספור פעמים בסמיכות הגובלת בחוסר הגיון.
במשך חודשים ארוכים תעדפתי את האימונים הללו, על יסודות החשובים לאין ערוך, נכסי צאן ברזל בחיי כגון אישתי, ילדיי, אהוביי, משפחתי, חבריי, פרנסתי, עשייתי הציבורית ואפילו בחלקים מסויימים בריאותי.
כל אלו נדחקו לאחור על מנת להכשיר את הקרקע ולהביא את המכונה הסדוקה בה שוכנת נפשי לאתגר כמעט בלתי אפשרי…

אני, אינני חרוץ מרובכם ובוודאי שלא מוכשר יותר
וגם אינני ספורטאי, מעולם לא הייתי, וככל הנראה גם לא אהיה.
דווקא בגלל זה מדובר עבורי בהרבה יותר מ״רק ספורט״.
ואם תשאלו אותי היום בשביל מה זה היה טוב? ומעל זאת, למען השם למה עשית את כל זה? אסכם בשלושה דברים מרכזיים:

ראשית, אולי זו תשמע קלישאה אבל עבורי מדובר בניצחון מוחץ על האויב שלי, על האויבים שלנו!
מי שפגע בגופי, ניסה גם כנראה לשבור את רוחי וכל יום מחדש אוכיח שאני חזק יותר ונחוש יותר! דווקא בתקופה הזו שיש שם כאלו שחושבים שהצליחו לשבור אותנו, חשוב לי להראות, דרך המסע שלי, שאנחנו לעולם לא נשברים. להיפך, תמיד אבל תמיד חוזרים חזקים יותר!

שנית, עשיתי זאת גם עבור עמודי התווך בחיי.
המשפחה שלי, החברים שלי, האנשים המדהימים שליוו אותי במסע הזה, אלו ששומרים עלי מלמעלה ואמא שלי בראשם, האל שהעניק לי חיים ובכלל, עם ישראל בעוצמתו הרבה שתמיד היה שם עבורי – הניצחון היום הוא הדרך שלי לחגוג את החיים, לקום בעוצמה ולנצח – כל יום מחדש!
הלכה למעשה, פשוט לומר תודה לאלו שהופכים את החיים שלי לכל-כך משמעותיים.

אך מעל הכל, בכדי להוכיח שכח הבחירה הוא הכלי הכי חזק שיש לנו.
למי להוכיח? לכל מי שרוצה לשמוע.
לבחור להעריך את מה שיש, לבחור להסתכל על נקודות האור גם כשקשה וכשנשברים, לחייך גם כשמתלוננים,
לבחור להתמקד בדברים הגדולים והחשובים באמת, ביתרון היחסי שלנו ולא במה שמגביל אותנו.

לבחור להשפיע, לבחור לגעת, לבחור לשנות, כל אחד
בחלקת האלוקים שלו.

לבחור בלהיות משהו יותר גדול מ״רק עצמכם״, לבחור, כל אחד בדרכו להיות הגיבור של סיפור חייו.

לפני 6 שנים נפצעתי אנושות בעזה, איבדתי את ידיי והוגדרתי כנכה – היום חציתי את קו הסיום של התחרות הכי קשה בעולם. ניצחתי.

תודה לכם שעברתם איתי את המסע הזה.
שלכם, זיו שילון