ריח של חלה מתוקה של שבת באוויר, בצל קריר בשמש חם, דוחק בין המון בתנועה, כתפיים נתקלות זו בזו, "סליחה" זעוף, מפגש בין ירושלמים ממהרים לרצים מלאי אנדורפינים. הרצים נמצאים עדיין בתחושת ריחוף של מי שזה עתה חצה את קו הסיום במרתון וכולם ביחד מתחככים זה בזה בין התורים למאפיות ולמסעדות במעלה רחוב אגריפס. הרצים בדרך לסימה, רחמו או אזורה כדי להשלים את החוויה הירושלמית שלהם, והמקומיים כדי להספיק, אולי, להגיע לבסטה של הדגים או הירקן בשוק העיראקים בצידו השני של השוק. כל אחד ממהר למשימותיו בשעות הקדושות שלפני השבת.

לכתבות נוספות בנושא:
"הדמעות ירדו, לא תכננתי, זה פשוט הגיע": אמיר אלפיה מסכם את צ'אלנג' ישראמן
מלקמו ג'מבר ונועה ברקמן ניצחו במרתון ירושלים 2024
עם דגל ישראל ענק פרוס: צפו בהזנקה של מרתון ירושלים 2024

אני וגולדי אחרי הריצה, כבר תפסנו מקום באחד מדוכני האוכל, עם בירה ביד אחת וחצי פיתה ביד השנייה, אני מחייך ומתמלא שמחה כשאני מבחין סוף סוף בהוריי מפלסים את דרכם אלינו. אמא מובילה בחופזה עם הטלפון ביד "אמיר, אמיר…", אבא צועד בעקבותיה ברחובות ילדותו המוכרים, שם נולד וגדל, שם ליוו אותו הריחות, האנשים, הטעמים ובית"ר, מה שהפך אותו לכורדי שהוא היום. שם, בימי שישי של ילדות גם אני ספגתי זיכרונות ירושלמיים עם אבא, עבודת שורשים.

אמיר אלפיה וגולדי עם המשפחה של אמיר | צילום: פרטי

השבוע בסימן ירושלים נפתח עוד בתחילת השבוע שעבר בבית הקברות בנס הרים. אמרתי מילים של תקווה על קברו של אור אשכר הי"ד, באזכרה במלאת שנה לרצח הנתעב. דיברתי על האחריות שלנו כאינדיווידואלים בחברה הישראלית לעשות את השינוי מלמטה בדרך לאחדות, זה לא הפוליטיקאים, זה לא "צה"ל הגדול", זה אני ואתה שרצים עכשיו כתף אל כתף במרתון בעיר הכי מגוונת ומיוחדת בעולם, אנחנו נוביל אחדות וקבלת האחר.

בשבוע שלאחר צ'אלנג' ישראמן הייתי באופוריה מוחלטת, סופ"ש הישראמן השנתי של סוף ינואר, שהפעם נדחה לתחילת מרץ, לעולם לא היה מתוק ומיוחד מזה. השבוע עוד לא התחיל והאירועים כבר דרשו ממני להיערך לשבוע עם מיליון משימות ובראשן מרתון בירושלים בשישי כפינאלה. השבוע טס! הדרכות לקבוצות הרכיבה לילדים שבבעלותי, פודקאסט סיכום לצ'אלנג' ישראמן בשוונג, עיסוי עמוק להחזיר את הגוף למקום, חזרה להתאמן, אזכרה לאור, דייט מוזר ומיוחד, שבוע עמוס…

אמיר אלפיה בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג

הגעתי למרתון מאד בנוח וללא חששות, אני מכיר כל פנייה ושיפוע על המסלול, הייתה ברורה לי תכנית התזונה, מזג האוויר היה צפוי להיות אופטימלי, אבל למרות כל אלו, היה פקטור קטן: אף פעם לא עשיתי מרתון שכזה שבוע אחרי איש ברזל מלא בישראמן.

"אלפיה איש יקר. זה צוריאל מאיר מהפלס"ר, אח של דוד. עברתי על רשימת המשתתפים בקבוצת הווטסאפ של הרצים במרתון ירושלים לזכר דוד אחי. שמחתי מאוד לראות שאתה שם. תודה שהצטרפת. מקווה שעם רץ ברמה שלך אולי עוד נזכה בקבוצה לכבוד של זוכים", כתב לי צורי מיחידה 551 בה אנו משרתים ביחד במילואים. "וואו אני אומר לעצמי, לא קישרתי שזה אחיו של צורי". לא אשכח איך הוא חזר לפלוגה לאחר אזכרת ה-30, לא הכרתי אותו וזרקתי הערה צינית בסגנון של "אזכרה זה תירוץ טוב לא להיכנס לעזה", "זאת האזכרה של אחי", הוא ענה ואני התקפלתי. דוד מאיר, אחיו של צורי, היה לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג בקרבות בבארי ב-7 באוקטובר והייתה לי הזכות לרוץ לזכרו ולהרגיש את רוחו כרוח גבית התומכת בי בעודי רץ בין כותלי העיר העתיקה.

אמיר אלפיה עם צוריאל מאיר | צילום: פרטי

עם השנים קהילת הריצה בארץ מתרחבת, אבל הפרצופים הקבועים של העוסקים במלאכה תמיד מלווים אותי – השופטים, המנחים, המפיקים, הצלמים, המאמנים, הרצים החובבים והרצים הבכירים – האנשים והפרצופים מאחורי הפרטים הקטנים. אני מגיע לאזור ההזנקה, מרים את ראשי אל הבמה וזוכה לחיוך מיובל חץ שמברך לשלום במיקרופון, אני במבוכה קלה. אני ממשיך לקו הזינוק להמשיך בחימום ובזווית העין מבחין באריה גמליאל שמתרוצץ טרוד לפני כדי שלא תהיה לאף רץ פשלה במדידה. חיבוקים, כאפות ושלומים אחרונים בין הרצים המוכרים בקו הראשון של הזינוק. "מה קורה אחי, בהצלחה", אני מברך את יותם קפלן שלרוב מבטינו מצטלבים בריצות הבית בפארק הירקון. ספירה לאחור, עוד שנייה של לחץ… והכל משתחרר, יוצאים לדרך.

אמיר אלפיה בזינוק למרתון ירושלים | צילום: אלטרנטיבה 1

על המסלול רונן, פדר ויואב הצלמים המנוסים, דואגים להתמקם במיקומים הכי מדויקים כדי שאזכור שהצלחתי לחייך ביציאה משער ציון, שפתחתי צעד ענק בירידה בעמק המצלבה ושהייתה לי צמרמורת מהתרגשות כשראיתי את מגדל דוד אחרי הפנייה לכיוון שדרות בר לב.

עד הזינוק עוד כאבו לי הברכיים, שאריות צ'אלנג' ישראמן מלא, אבל מיד לאחר ההזנקה הכל תפקד, פיזית הרגשתי טוב, באתי מוכן. בירושלים יש טריק מיוחד שעוזר לי להמשיך קדימה בדיוק באמצע המסלול, כאשר מנטלית המח פחות קואופרטיבי והמוטיבציה יחסית נמוכה. מול שכונת שייח ג'ראח בדרך חזרה מהלופ הקשוח של הר הצופים אני פוגש את כל מי שנמצא בדרך לשם "יאללה אלפי", "תן בראש אמיר", אני שומע ומתעטף בקריאות העידוד שמחזיקות אותי לפחות עוד 8 קילומטר של חיוך, מרגיש אותן דוחפות אותי בעלייה מהסינמטק דרך גן הפעמון, אפילו עד הביקור השני בכיכר של בית הנשיא. אני מתחיל לספור לאחור את העליות שנשארו, אחת קטנה לארמון הנציב, אחת נוראית לרחביה, ואחת לסיום בעמק המצלבה, "זה כבר יהיה על אוטומט", אני חושב בקול.

אמיר אלפיה במרתון ירושלים | צילום: יניב פתאל

ככל שאני מתקרב לקו הסיום אני שומע את הקהל, החיוך גדל, אני כל כך מתרגש, מביט לאחור, אין אף אחד באופק ואני מרשה לעצמי לעבור להליכה על שטיח הסיום הכחול, להקדיש את המטרים האחרונים בתודות וכיפים לקהל, אילן הכרוז קורא בשמי ואני מגיע אליו לחיבוק של שמחה וניצחון על קו הסיום. ניצחון של שפיות בעולם לא שפוי.