משפחה לא בוחרים כך אומר הפתגם, אבל ביום שישי בסוף מרתון ירושלים אחד מחברי הקבוצה סתר את המשפט ואמר בחכמה : משפחה זה החברים שאתה בוחר להקיף את עצמך בהם ושי ראשוני ברפרוף עיניים אסף סביבו משפחה נרחבת אוהבת ותומכת. אז ביום שישי בשעות הבוקר המוקדמות נאספה לה משפחה מדהימה ודי גדולה (כשלושים אנשים) על קו הזינוק של מרתון ירושלים.
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת הגיע במיוחד לזינוק הפרטי המוקדם ( 5:45 בבוקר), ובקול נרגש הזניק אותנו. קצת יותר משנה עברה מאז שחצינו את קו הסיום של מרתון תל אביב. שאפנו לרוץ במרתון ניו-יורק, אבל הלוגיסטיקה היתה אפשרית אך מטורפת. ואז פתאום עלתה המחשבה – מה פתאום ניו יורק. מרתון ירושלים זו התשובה. המרתון בעיר הקודש, הכי קשה הכי מרגש, הכי מופלא שיכול להיות. אנשי ההפקה ואנשי העירייה נרתמו ללא הסתייגות והתייצבו לעזור בכל דרך אפשרית בצורה מעוררת השראה. ואנחנו היינו נרגשים כמו שבזמנו אנשי ההפקה של מרתון תל אביב נרתמו לעזרתנו בצורה מעוררת השראה. המחשבות על העליות הקשות, והירידות הממושכות הדירו שינה מעינינו. אבל בשני אימוני העליות שביצענו בדרך גילינו כמו הרבה פעמים שאסור לתת לפחד ולחשש לנהל את חיינו.
כמובן שאז צצו ההימורים ( כי אנחנו, גם, מה לעשות יצורים תחרותיים) מה יהיה זמן הסיום? אני הימרתי על מתחת ל-6:20 שעות ושותפתי הנאמנה גלית בירנבוים תפסה את עמדת הזהירות של מעל ל-6:30 שעות. שי ראשוני החליט להיות מהאו״ם והתמקם לו בחמימות בין שתינו (6:20-6:30). לאט לאט בתהליך האימונים נאספה לה המשפחה שתוציא את המרתון הזה אל הפועל. בתוכם היו רבים מבני המשפחה של השנה שעברה אך כמה בני משפחה חכמים החלו להדביק בהתלהבות חברים חדשים. ואל שורותינו הצטרפו אנשים חזקים ונחושים. זינקנו נרגשים חוששים ומצפים. גלית בירנבוים, גלעד רותם ואני על פיקוד ההגה. וסביבנו המשפחה. את חלקם רק פגשנו לפני מספר דקות, אבל האווירה היתה מלוכדת למען הצלחת המסע המאתגר שלקחנו על עצמינו. שני חברי משפחה הגדילו והגיעו בתלבושות גיבורי על וכול השאר בחולצות מתויגות של המוטו של שי והמשפחה Life is good.
בכל עלייה נוצרה דבוקה מלוכדת | צילום: מרתון ירושלים
הקילומטרים הראשונים עברו בתעופה. הקצב הרבה מעל המצופה למסלול המאתגר. אנשים בדרך לזינוק בקילומטרים הראשונים הסתכלו עלינו במבט מופתע ונפעם ועודדו אותנו. לאורך הדרך אנשי הביטחון, משטרה, משמר הגבול, צבא וסדרנים הריעו לנו. כל קילומטר עצירה קצרה לוודא שהכול בסדר עם שי, שמתקשר איתנו בתנועות עיניים בלבד. ובניגוד לתל אביב שבה עצרנו לעצירות יותר ממושכות מדי פעם, הפעם שי הפתיע אותנו ובתנועת עיניים סימן לנו להמשיך ולדהור. והמשפחה החזקה בהחלט דהרה לה לאורך המסלול. רק בקילומטר ה-16 החלו לעקוף אותנו הרצים הראשונים חבורת איילות בטיסה. ומאז נחיל עדין ובלתי פוסק עבר לידינו ועודדנו אחד את השני ללא הרף. תצפית הר הצופים אל העיר העתיקה – מרגשת ומפעימה ומהצד השני של הר הצופים עלייה ארוכה, כאשר לימיננו נוף מדהים ועוצר נשימה. ובכל עלייה נוצרה דבוקה מלוכדת, כאשר אחד דוחף מקדימה ובצורה של להקת ציפורים בצורת אות V, שאר חברי הקבוצה דוחפים ותומכים בעזרת יד תומכת על הגב של הרץ שלפניו.
הרצים הישראלים הראשונים עוברים אותנו ולקראת תום ההקפה של הר הצופים חבורת הבנות הראשונות גם הן חולפות במהירות. חוזרים לכיוון העיר העתיקה ובנתיב הנגדי כל אלו שעדיין בדרך להר הצופים. ושוב עידוד בלתי פוסק למרות שהם בעלייה ואנחנו בירידה. חצי דרך חלפה לה, קצב מטורף מתחת לשלוש שעות מהיר בהרבה מהמצופה. אבל שי נחוש והחבורה המופלאה דוחפת מבלי להתעייף. והנה העיר העתיקה. איזו התרגשות אוחזת בנו. נכנסים בשער יפו. אבני ירושלים סוללות את הדרך והכיסא מטלטל מצד לצד. כחצי קילומטר כאורך הגלות וממשיכים לאורך הרובע הארמני ויוצאים בשער ציון. תמונה נרגשת בכניסה לעיר העתיקה וביציאה ממנה. בירידה התפקיד שלי להתקשר לבית הנשיא ולהודיע להם שאנחנו מגיעים בעוד כ-15 דקות. דני דויטש שהקסם שלו פעל על מזג האוויר המושלם המשיך למשוך בחוטים וליצור קשר עם הנשיא. רובי ריבלין ורעייתו נחמה אנשים רבי חסד וצניעות, מכירים ומוקירים את שי ראשוני מזה מספר שנים. הנשיא לאחר ששמע על פרויקט המרתון של שי, נרתם לקבל את פנינו והתעקש להיות זה שיחכה לו ולא ההפך. מרגש ממש. כך הגענו נרגשים לקראת סוף הקילומטר ה-26 לפתח בית הנשיא. התקבלנו במחיאות כפיים והחלפנו ברכות חיוכים מלים חמות והמון תמונות.
מכירים ומוקירים את שי ראשוני מזה מספר שנים. נשיא המדינה בא לביקור | צילום: Life is good
בכוחות חדשים המשכנו לעבר 16 הקילומטרים האחרונים של המרתון. המושבת הגרמנית פארק המסילה ומתקרבים לעלייה המתישה לעבר ארמון הנציב. אני תפוסה כולי (שום תירוצים חוץ מכושר לקוי ביותר באשמתי) מעבירה את הפיקוד לידיה ורגליה החזקות של גלית ולגלעד שלו זו ריצה קלילה ביותר. במצבים כאלו העזרה הכי גדולה זה לא להפריע (והססמה האכזרית שאני המצאתי – משאירים פצועים בשטח כי את שי לא מעכבים בדרך- חל עליי). אני מזדחלת והחבורה שועטת את העלייה. מזל שבכל קילומטר עצירה לתשאול מסייעת לי להדביק אותם. מקיפים את הטיילת ומתחילים לחזור. הכול כואב ואני רק חושבת על שי עד כמה הוא כאוב פי מאה מהישיבה הממושכת והמטלטלת על הכיסא. ואם הוא דבק בריצה מי אני לידו. רוצה לקצר קצת ואחת מבנות המשפחה צועקת עלי שלא להעז ואני מקשיבה ומודה לה. אסור במרתון להקשיב לשדים שזוממים להחליש אותנו. דרך חברון הלוך וחזור. וחוזרים לירידה הארוכה לעבר העלייה האחרונה והקשה מכולן כובשי קטמון. ולפניה חשוב לציין את כול עשרות המקומות בדרך שלהקות שירה חיות הנעימו את אוויר הקודש, אנשי העיר שיצאו לרחובות לחבק את כל הרצים והמוני התיירים שצפו בנו ועודדו בהתרגשות, עשרות תחנות מים והזנה שהיו פרוסים לאורך המסלול ומאות מתנדבים שתפעלו אותן בהתלהבות. לא סתם המרתון הזה זוכה להיות מרתון מיוחד מכול הבחינות. והנוף אוי הנוף, וההיסטוריה והאנרגיה והקודש. הכול היה באוויר.
הנה עליית כובשי קטמון שתיזכר לתמיד. זו האנושיות במיטבה זו החברות הרעות ועבודת הצוות. רוח האדם. המכונה האנושית הזו עבדה כאיש אחד. גוף לגוף יד תומכת בגב כולם כמקשה אחת מחליפים הובלה כל 100-200 מ' ולא מפסיקים לשנייה והם רצו את כל העלייה בקצב מסחרר בלי ללכת אף לא מטר. דמעות של התרגשות בסופה בידיעה שעשינו זאת 2-3 ק"מ לפרוטוקול אבל קו הסיום קרוב ואנחנו כמעט שם. המשפחה הגרעינית של שי ליוותה אותנו כל היום. תמי (האישה) רצה איתנו בקילומטר הראשון ופגשה אותנו לעוד ריצות קצרות מספר פעמים בדרך. וכמובן במפגש המרגש בבית הנשיא. והכי חשוב בקילומטר האחרון. עידו ורז הבנים המדהימים, בחורים כארז, שליוו אותנו לפרקים לאורך המסלול והשלימו מעל ל-25 ק"מ לאורך היום. טל ראשוני האחות הנפלאה שגם ליוותה בריצה חלקים גדולים. ובת הדודה טל אטקס גם היא בליווי חי רץ וצוהל. ורואנה המטפלת שפגשה בנו לאורך מספר נקודות במסלול וחצתה איתנו את קו הסיום. ואחרון חביב ג׳זוס המטפל המיוחד במינו של שי, שכמו שבתל אביב רכב בצמוד אלינו ועל האופניים שלו כל מה שדרוש למקרה של צורך בטיפול רפואי. וכול קילומטר וידא ביחד איתנו ששי יכול להמשיך והכל בחיוך ובצורה רגועה וכמובן שבנוסף ליכולות הטיפול המופלאות שלו הוא גם צלם מחונן, כך שהדרך גם תועדה במצלמה בהמון נקודות.
המכונה האנושית הזו עבדה כאיש אחד | צילום: Life is good
בירידה חזרו אליי הכוחות וביקשתי גם לקחת את ההגה ולדחוף את שי והחבורה בנדיבות אפשרה לי, אחרי גלית לקחה את ההגה לאורך הקילומטר האחד לפני האחרון. קילומטר אחרון ההתרגשות עולה כולם רצים ביחד ובקול רם מריעים – Life is good,life is good life is good… רז דוחף ותמי ועידו מרימים את ידיו של שי למעלה בניצחון הרוח על הגוף.
נחצה קו הסיום של מרתון ירושלים. רוח האדם, האנושיות, החברות והרעות וכל מה שטוב באדם ואנחנו מוקפים בו כול הזמן ולא תמיד מבחינים בו, כי לפעמים אנחנו נותנים לשדים להרעיש לנו ולהפריע לנו להבחין בכול הטוב שעוטף אותנו. ולסיום תודה ענקית נרגשת ואוהבת מכול אחד ואחת מבני ובנות המשפחה הגדולה והאנושית שהתקבצה לה למרתון ירושלים. בכוונה לא כתבתי שמות כדי שלא אחטא חלילה ואשכח אפילו לא אחד/ת מכם/ן. אבל כל אחד מכם היה חשוב יחיד ומיוחד. המרתון הזה ילווה אותנו לתמיד.
ואחרון והכי חשוב ומיוחד זה שאנחנו נותנים לו השראה לדבריו, אבל הוא הוא ההשראה שלנו, הרוח שלנו האהבה שלנו המתנה של כול אחד ואחת מאיתנו- שי ראשוני שאתמול המשיך להילחם במחלת ה-ALS והביס אותה ללא רחם. והראה לנו שוב שאין בלתי אפשרי והכול אפשרי ואפילו הרי ירושלים קדו לו בהשתאות והערצת אין קץ. ולסקרנים, אף אחד לא ניצח בהתערבות אפילו אני שהייתי הכי קרובה, אף אחד לא חזה שנרד מ-6 שעות ונסיים בזמן של 5:56 שעות. אז הניצחון ניתן לרוח האנושית והנדיבות והרעות ובתקווה שהמרתון הזה ייתן כוחות לכל מי שראה שמע וקרא.
