בסוף שנות התשעים באחד ממחנות האימון בגובה בפירנאים פגשתי על אחד ההרים בחור גבוה ויפה תואר. הוא היה בעיצומו של אימון עליות כותש. למחרת ראיתי אותו מבצע אימון מסלול מסחרר וקטלני. משהו כמו 800 מ' ב-1:55 דק' ואחר כך עוד מספר ריצות 400 בקצבים שקרובים ל-50 שנ'. מהר מאוד גיליתי שהבחור הוא הרץ האירי גרי לוך (מטובי רצי ה-1,500 מ' בעולם בזמנו) ובעלה של פאולה רדקליף. זמן קצר אחרי אותם אימונים הבחור פתאום הודיע על פרישה. עבר עוד קצת זמן ושוב פגשתי אותו ושאלתי אותו לפשר הפרישה המפתיעה והמוקדמת שלו. הוא סיפר שיום אחד הוא פשוט קם ולא יכול היה יותר להתייצב לעוד אימון תובעני. או לעמוד בלחץ ובמתח שבעוד תחרות בינלאומית. הכוחות שלו פשוט נעלמו בין לילה.

באולטרה גיליתי מרחקים שפעם נראו לי בלתי שפויים | צילום: צלמי שוונג

בעיניי הדבר היה בלתי נתפס ומעורר שאלות ותמיהות. וחשבתי על עצמי ואיך תיראה הפרישה שלי. וקיוויתי לא לסיים כך סתם ביום בהיר אחד. קיוויתי שלא אקום בוקר אחד וארגיש שאני לא יכולה. בראייה לאחור, הפרישה של גרי לוך הפכה לברכה שלא כולם מודעים לה. גרי הפך להיות הפייסר של אישתו בכול האימונים שלה בכל ריצות המרתון המופלאות שלה. יש לו חלק מהותי וחשוב בהצלחה שלה להשיג את השיא העולמי שעומד עד היום על 2:15 שע' . פאולה רדקליף לא היתה מסוגלת לבצע את האימונים האילו בכוחות עצמה אם גרי לוך לא היה שם לסייע.

"הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר"

מיד לאחר לידתו של בני מיכאל לפני כשש שנים, הייתי נחושה ומלאת מוטיבציה לחזור לאימונים ולתחרויות. אבל במקביל לניסיון החזרה פגשתי את גדי ירקוני, נכה צה"ל שהתעוור בהתקלות בלבנון וייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים של לונדון במרתון, והתחלתי לאמן אותו. כל אימון שלו הוא הלך התחזק והשתפר ובכל אימון שלי הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר פיזית לדחוף באימונים. הנפש רוצה אבל הגוף עייף משנים של אימונים. מהר מאוד שמתי לב איך התרחקתי מהרצון והכמיהה לחזור ולרוץ באופן מקצועני בעצמי ואיך הרצון לאמן אחרים הולך ועולה. תמיד כאשר שאלו אותי מתי פרשתי מריצה תמיד עניתי שבעצם לא פרשתי. ושאני ממשיכה לרוץ. להודות בפרישה זה כמו להודות בתבוסה כמו להודות בכישלון. אבל האמת היא שהריצה המקצוענית האחרונה שלי היתה במרתון המבורג בשנת 2008 שם רצתי 2:37:49 שע' ובעצם מאז אני רצה אבל במישור שונה לחלוטין.

"לא נהניתי מהעומס הפיזי וכאבי השרירים" | צילום: באדיבות נילי אברמסקי

לרוץ ריצות אולטרה מרתון התחלתי רק לפני כארבע שנים. פתאום גיליתי את המרחקים שפעם נראו לי בלתי שפויים ולאט לאט האתגר והאהבה החלו לחלחל. רצתי את אולטרה מים לים הארץ המובטחת 70 קמ, בסובב עמק רצתי 61 ק"מ פעמיים ובאולטרה של קצרין רצתי 68 ק"מ. הרגשתי שאני חייבת למצוא אתגרים חדשים במקום הקודמים שאותם לא הייתי מסוגלת יותר לבצע. הרגשתי בתור מאמנת שאני חייבת להמשיך ולשמש מודל לחיקוי, להציב מטרה ויעד ולעמוד בו.
כך הדברים המשיכו להתגלגל והרגשתי לפני כחצי שנה שהגיע הזמן לעלות מדרגה נוספת. ונרשמתי לאתגר תלת-ספרתי. 100 ק"מ בסובב עמק. זה הרגיש לי נכון, הגיוני, מתבקש, ראוי ועוד ועוד מלים מכובסות. הייתי מוכנה לאתגר החדש. ידעתי כי אצטרך להתאמן הרבה יותר מריצות האולטרה הקודמות. אבל הרגשתי מוכנה ומלאת מוטיבציה.

הגוף חורק והאמת מחלחלת – זו היתה טעות!

חודשי הקיץ הצליחו לעמעם את החריקות של המסע. הייתי בבלגיה שם קריר ונעים לרוץ ונהניתי כמעט מכל האימונים והעומס. בירכתי את עצמי על הבחירה באתגר מתוך ידיעה שלרוב הריצות לא הייתי יוצאת לרוץ, אלמלא הייתי רשומה לאולטרה. אבל כבר שם החריקות התחילו. לא נהניתי מהעומס הפיזי וכאבי השרירים והמפרקים שהריצות הארוכות יצרו. אז נכון, יש בתהליך האימונים לאולטרה למידה. על ידי אימונים רבים אפשר ללמד את הגוף לעמוד בסבל ובכאבים ומצאתי את עצמי מסוגלת לרוץ מרחקים ארוכים מאוד (50-60 ק"מ) בקצבים מכובדים שעד לפני שנתיים-שלוש לא הייתי מסוגלת לעמוד בהם. אבל במקביל הלך ועלה בי קול פנימי שהזהיר אותי שאני לא באמת נהנית ממה שאני עושה. ושהמרחק לא מתאים לי ולא נכון לי. ושהאימונים לא עושים לי טוב כמו שחשבתי שהם יעשו. העומס והמטרה שאבו ממני כוחות גדולים מדי. הם גרמו לי להסתגר בעצמי ולהרגיש כמו בתוך בועה. בתור ספורטאי מקצועני זו הדרך הטובה ביותר להתנהל עטוף בבועה בלתי חדירה לרעשי הרקע ולהפרעות של העולם החיצון. כמה שיותר כוחות ואנרגיות צריכות להיות מושקעות במסע המפרך. אבל אני כבר לא ספורטאית מקצוענית וכבר לא רוצה להיות כזו והתחושה לא נעמה לי כלל וכלל.

"האולטרה היתה בחירה טהורה של האגו" | צילום: באדיבות נילי אברמסקי

זה לא שהכול היה שחור, ממש לא. היו לרוב המון ניצחונות קטנים ועמידה במטרות בדרך. למדתי לשתות משקאות איזוטוניים ולא לקבל בחילה מהם, למדתי לשתות ג'לים ולא לקבל כאבי בטן. למדתי לרוץ עם פנס על הראש במשך שעות ולא להתחרפן מזה. למדתי לרוץ עם מנשא מים ולסיים ריצות ארוכות ללא שפשפות. למדתי שלגוף יכולות ריפוי עצומות ומהירות. לרוב אחרי ריצות הנפח הארוכות מאוד הכאבים היו מטריפים, כאבים שמרגישים כאילו לעולם לא יעברו, אבל 24 שעות אחרי לרוב הכול נעלם והשרירים והמפרקים חזרו לתפקוד רגיל. למדתי ליהנות מהמון ריצות לבד (בחודשיים הראשונים ) ואחר כך המון שעות בריצות עם החברים הטובים למסע.

"לא באמת בחרתי לרוץ 100 ק"מ מתוך אידאל"

אבל התחושה הכללית היתה של חוסר שביעות רצון. זה בפירוש לא קולו של הפחד מפני כישלון, זה קולה הפנימי של הנפש שלא מרגישה מתוגמלת במידה המתאימה למה שנדרש ממנה. פתיחת שנת הלימודים והחזרה לעבודה ולאימון הלכו וחידדו את הדיסוננס בין האתגר ובין חוסר שביעות הרצון שלי ממנו. המחשבות הפכו יותר ויותר רועשות ויותר ויותר קיטרתי ולא נהניתי מספיק מהאימונים. ככל שהימים חלפו הבנתי את מקור הטעות. לא באמת בחרתי לרוץ 100 ק"מ מתוך אידאל, אלא בחירה טהורה של האגו. והאגו רצה להוכיח שגם את האתגר הזה אני יכולה לעשות, וכמובן שלעשות זאת בזמן מסוים שיקנה לי את שיא המסלול. לא הייתי עיוורת לאגו בעת ההרשמה אבל הכחשתי שזו הסיבה העיקרית לבחירה שעשיתי. ולגוף ולנפש יש רצון ויכולת משלהם. והדיסוננס היה בסופו של דבר בלתי ניתן לגישור.

במוצאי יום כיפור בגלי צה"ל אירח איש הברזל שי ראשוני החולה ב-ALS, מספר אנשים בתכנית רדיו. אחד המשפטים שהכי זכורים לי הוא אמירה שלו, שהמחלה העניקה לו את האומץ להעז. המשפט הזה נחרט לי בלב. התובנה שלי לדברים האלו הוא האומץ להעז ולנסות דברים חדשים וגם את האומץ להעז ולהודות בכישלון או בטעות. ועוד יותר צריך הרבה אומץ כאשר נמצאים בעמדה שבה אנשים מסתכלים עליך ואתה מהווה מודל ודוגמה אישית. אז כאן המקום להודות. זו היתה פשוט טעות להירשם למרחק הארוך הזה. אז נכון תמיד אפשר לרוץ יותר לאט. לשלב יותר הליכות ועצירות. אבל לא ככה אני רצה בתחרויות. זו לא אני ואני רוצה להישאר עם הדרך שתמיד היתה דרכי.

100 ק"מ מוצעים למכירה לתרומה. עם שי ראשוני חולה ב-ALS | צילום: באדיבות נילי אברמסקי

"איך הופכים את האולטרה לדבר משמעותי?"

האפשרות לפרוש פשוט לא קיימת. למה שמתחייבים צריך להישאר מחויבים. לרוץ יותר לאט? כן זה יהיה כנראה חלק מהפתרון בזמן אמת (זו תהיה פגיעה לאגו אבל היות שהוא זה שמראש גרם לכל הצרות אז שלא יבוא בתלונות…). אז איך הופכים את האולטרה לדבר משמעותי ובעל ערך מוסף? ישנם מרתונים רבים בעולם שכדי להירשם אליהם אנשים צריכים להתרים כסף למטרות צדקה. פתאום הבנתי שאם גם אני אעשה זאת, האולטרה הזה יהפוך בעיני למשהו ראוי ובעל משמעות חיובית.

אז היות שזה פיילוט ניסיוני מצידי הנה הדרך שעליה חשבתי: הכרזתי ש-100 ק"מ אני מציעה למכירה. כל מי שרוצה לקנות קילומטר יתרום 20 שקל. כל הכספים ילכו לשתי עמותות שליבי קשור אליהן: המרכז הישראלי לכלבי נחייה – מרכז שבו מאלפים כלבי נחיה ומצמידים אותם לעיוורים וגם פועלים למען העלאת המודעות לשימוש בכלבי נחיה על ידי עיוורים, ועמותת פרס לחיים (למציאת תרופה למחלת ה-ALS ולהעלאת המודעות למחלה).

אז נכון שאפשר לפתוח אתר בהדסטרט, אבל אולי באולטרה הבא. אך בפעם הזו אני רוצה לעשות את זה בדרך אישית יותר. כל מי שרוצה לתרום פשוט ירשום זאת בתגובות לכתבה. כל תרומה שתגיעה אני מבטיחה לרשום את שם התורם או התורמת לאורך ולרוחב הזרועות שלי וכך כול אחד ואחת בעצם יקח חלק אקטיבי באולטרה. את הכסף אני אאסוף בשלושה מועדים: לאחר הסיום של הסובב (בתקווה שאהיה בהכרה…) ביום שישי בבוקר ה-28 באוקטובר. בחצי מרתון עמק המעיינות ובמרתון טבריה. אז פשוט כל מי שיתחייב לתרום יצטרך לאתר אותי באירועים האלו ולבוא אישית אליי כדי להעביר לי את התרומה. מבטיחה חיבוק ותודה לכל אחת ואחד.

"בן אדם,עלה ,למעלה עלה
עלה למעלה,עלה בן אדם
עלה, למעלה עלה
כי כוח עז לך
יש לך כנפי רוח,
כנפי נשרים אבירים.
אל תכחש בם
פן יכחשו לך.
דרוש אותם –
דרוש בן אדם
ויימצאו לך מיד"

בני מיכאל בן השש ואני שומעים את השיר הזה הלוך וחזור מאחר ויש בשיר עצמה ואמת פשוטה. חוזק ודרישה לאמונה ואמת.

מלים: הרב קוק מספרו "אורות הקודש"