לפני שבוע ביום רביעי קצת אחרי חצות זו השעה שהמוזות מסתובבות. אני נמצאת כבר כמעט שעה מול המחשב, כותבת את הטור על אולטרה סובב עמק שמתקרב אליי בצעדי ענק ועל הקשיים וההתמודדות שלי עם המשימה שלקחתי על עצמי. פתאום אני שומעת רעשים מוזרים מחדר השינה. אני מזנקת מהכיסא ורצה לחדר. מיכאל, בני בן ה-6, מקיא לכל כיוון. לוקחת את האומלל הקטן למקלחת שטיפה קצרה, בגדים חדשים, וחזרה למיטה (עם סדין ושמיכה נקיים). חוזרת חזרה למחשב. צוללת מחדש לסיפור. כעבור עוד 40 דקות נשמעת אזעקה נוספת… רצה לחדר וחזרה על הפעולות הקודמות מקלחת בגדים מצעים… והפעם תוספת של גיגית עם תחינה שינסה שלא להקיא על עצמו והסביבה, אלא לתוך הגיגית.

גופייה ורודה המסמלת את המאבק בסרטן השד עם שמות התורמים עליה | צילום: באדיבות נילי אברמסקי

עוד טורים של נילי אברמסקי בשוונג
"מצאתי את הדרך להפוך את האולטרה 100 ק"מ שלי לדבר משמעותי ובעל ערך מוסף"
תאוריית "שק תפוחי האדמה" של נילי אברמסקי
שמרתון טבריה "שיתגרש" מההורים שלו

מעמידה מכונת כביסה וחוזרת למחשב. סיום כתיבת הטור עובר בשקט. שאר הלילה קצת פחות, אבל מה שנשאר לקטן להקיא זה רק את המים שהוא שתה, כך שהנזק הסביבתי דיי מצומצם. למחרת בבוקר ההקאות מתחלפות בשלשולים… עוד 24 שעות והכול חלף, כמעט. הוירוס פשוט קפץ לישות חדשה – אליי. למזלי לא בהקאות ושלשולים, אלא סתם בחום נמוך ותחושה של התקררות. במקביל הטור כבר עלה באתר שוונג והתגובות באתר ובפייסבוק היו מאוד מרגשות. המון פרגון ותמיכה והתגייסות מחממת לב לקריאה לתרום ולעזור לי להפוך את "הלימון ללימונדה".

מחלה לא צפויה תקפה אותי

72 שעות של מלחמת בזק בכל הכוחות. ויטמין סי בשלל צורות, מנוחה בכמויות (מזל שיש עדיין חופש), ספירולינה בכמויות, ואם כבר ירוק אז גם חבריי האהובים כדורי האדויל הירקרקים… האמת שלרגע לא נלחצתי מהמצב. ידעתי שיש לי מספיק ימים לטפל ב"מחלונת" ולהתאושש בזמן. יום רביעי הכל כבר מאחוריי… אה וכן גם החגים. חזרה לשגרת בית הספר והחוגים.

החלטתי שאני רוצה בסופו של דבר לרוץ לבד | צילום: באדיבות נילי אברמסקי

הפייסבוק מתמלא בתמונות של אבירים ואבירות שמכינים את הציוד לקראת היום הגדול. עם כל עומס החזרה לשגרה אני משאירה את ההתארגנות ליום חמישי בבוקר. ובינתיים ביום רביעי בתשע זיקוקים ורצי ה-200 ק"מ מזנקים. קצת יותר מיממה לאחר מכן איתן השכן (מבית גמליאל) יסיים עם שיא מסלול מרשים וכמה שעות אחריו ובמקום השני הכללי תסיים קרול חן גם היא בשיא מסלול לנשים. איזה מדהימים וכמובן כל שאר הרצים שצלחו את המרחקים הבלתי נתפסים (200,166,133 ק"מ). וכמובן גם כל הכבוד לאלו שזינקו, אך נאלצו לפרוש בשלבים שונים של המסע.

לקראת צהריים הכל כמעט מוכן. ביתי ליאל חוזרת מבית הספר וביחד אנחנו מכינות את גופיית המירוץ. התכנון היה לרשום את שמות התורמים לאורך הזרועות אבל חששתי מהזיעה והגשם ורציתי לוודא שאף שם לא יימחק. ולכן לקחתי גופייה חדשה של נייקי שהתאימה בול למרוץ. גופייה ורודה שתסמל את המאבק בסרטן השד שהמרוץ בחר לאמץ (חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד – רוצו להיבדק, זה מציל חיים). כמעט שעה של עבודה והגופייה מתמלאת בשמות. מנוחה קלה ובחמש אלכס וקוני שותפיי למסע אוספים אותי.

רוצה לרוץ לבד עם "השדים" שלי

לאורך חודשי ההכנה אני נשאלת על ידי רצים רבים האם אני רוצה ליווי בדרך. אני מתלבטת ומחליטה בסופו של דבר לרוץ לבד. רוצה להתמודד עם הדרך ו"השדים" לבד בידיים חשופות ובעיניים פקוחות לרווחה. וכדי שלא אפחד מהחושך הורדתי במשך חודשים רשימת שירים ארוכה ארוכה לאייפון שלי (אני מאלה שמתעקשים לשלם על כול שיר ושיר). רשימה אקלקטית והזויה, ערבוב של קווין, קולדפליי, שלמה ארצי, U2 ,קאנטרי על כל גווניו, ושירים ישראליים עם גוון דתי. הציפייה לריצה של שעות על גבי שעות כאשר ברקע השירים הכי אהובים עליי מנחמת ומעודדת אותי.

מחליטה בסופו של דבר לרוץ לבד | צילום: באדיבות נילי אברמסקי

באוטו בדרך לקיבוץ הזורע אני מגלה שהטלפון החליט לשבוק חיים. כמו שאומר המשפט: "אנחנו מתכננים ואלוהים צוחק". זו הולכת להיות ריצה ארוכה ארוכה ומאוד מאוד שקטה. אני מחליטה שזה אות משמים. אבל לא אות שלילי, אלא אות של עוצמה וכוח. לרמוז לי שאני יכולה ומסוגלת ובלי שום מיסוך של מוזיקה שתעביר את הזמן.

אנחנו מגיעים למתחם של סובב עמק כשעתיים לפני הזינוק. המרוץ סוחף אחריו מאות מתנדבים לאורך כל השנה ובמיוחד ביומיים של האירוע, ועוד עשרות מתנדבים נאמנים מכל הארץ שמספרם רק הולך ועולה משנה לשנה. כי גם אם אתה לא רץ באירוע אתה נמשך ומתמגנט לחוויה ורוצה לבוא וליטול בה חלק. במתחם הזה ניתן גם לבלות מספר ימים מבלי להשתעמם. הכול נבנה במיוחד לאירוע תוך ירידה לפרטים הקטנים ביותר והכל כדי ליצור את החוויה הכי טובה שאפשר. מגרש חניה שמשולט בשלטים עם שמות של רצים, על מנת להקל על מציאת הרכב לאחר מכן, מתחמי ישיבה עם עשרות ספות לבנות ונוחות. מתחמי אוכל לסיום התחרות שם מוכנים מבעוד מועד מאות כריכים, ארטיקים, שתייה, ועוד ועוד. מתחמים נפרדים לכל מקצה כדי להקל על קבלת הערכות ועל ההערכות לזינוק, ובכל מתחם שפע של אוכל ושתייה. ובסיום שולחנות נפרדים לכל מקצה לקבלת ערכת הסיום השופעת כל טוב. והכל נקי מסודר ובשפע. ובכל עמדה מתנדבים שיודעים בדיוק מה התפקיד שלהם ומה לעשות ועוזרים ומסייעים ומחייכים אל הרצים. וכמובן מתחם נקי ומסודר של עמדות שירותים ומקלחות (מצוידים אפילו בבקבוקים גדולים של סבון בשביל הרצים).

"הסיבובים של המרוץ הם כמו ספר שיש לו התחלה, אמצע וסוף"

ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, סוף סוף מגיע רגע הזינוק. בשעה תשע בערב זינוק בדיוק בזמן. פנס ראש וחגורת ריצה עם 2 ג'לים ובקבוק 330 מ"ל עם איזוטוני זה כל הציוד שאני סוחבת עליי. לאחר לבטים בעד ונגד מנשא מים החלטתי נגד. החלטה מצוינת בדיעבד. בכל עמדה מילאתי בתוך פחות מ-10 שניות את הבקבוקון והמשכתי בדרך. בתחרות שבה כל 4 ק"מ יש עמדת הזנה באמת שאין כל צורך לסחוב ציוד נוסף. התחנה הכי תוססת היתה ב"חרובים". תחנה שעברנו דרכה 6 פעמים לאורך התחרות. זו התחנה הראשונה והאחרונה בכל סיבוב. אבל לכל תחנה ותחנה יש את הקסם שלה וסוד הכוח שלה.

16 ק"מ ראשונים חולפים במהירות שיא, בקילומטרים הראשונים עוד מנהלים שיחות קטנות עם רצים אחרים. אלכס ואני רצים חלקים מהסיבוב הראשון ביחד, אבל משתדלים להמעיט בדיבורים כמה שיותר כדי לשמור על ריכוז ואנרגיה. החצי השני של הסיבוב הראשון גם הוא כמעט חולף והנה מגיעים לאחת הנקודות האהובות עלי במסלול לקראת הקילומטר ה-29 בכניסה ליער. אני נזכרת במה שכתבתי לגלית (מחזיקת שיא המסלול הקודם) לפני שנה לקראת המרוץ. כתבתי על כך ששלושת הסיבובים של המרוץ הם כמו ספר שיש לו התחלה אמצע וסוף. וכל סיבוב מסמן חלק אחד ומיוחד בספר. אני נזכרת במילות העידוד, אבל צריכה לקחת מספר נשימות עמוקות כדי שלא להיכנס לייאוש מכך שעוד דרך כל כך ארוכה לפניי. מעל ל 70 ק"מ עוד נשארו. אלוהים זה לעולם לא יגמר. LIFE IS GOOD… כך אני ממלמלת לעצמי… LIFE IS GOOD.

לאורך כל המרוץ בכל רגע של קושי, בכל פעם שאחד "השדים" בה לבחון ולהכשיל, זו המנטרה שמלמלתי לעצמי. נשמתי עמוק נשמתי בשקט ומלמלתי פעם אחר פעם LIFE IS GOOD. לדעתי ומבלי להגזים אמרתי את המשפט הזה לאורך כל הלילה עשרות אם לא מאות פעמים. כל פעם המשפט חיזק אותי והשרה עלי שלווה וכוח להמשיך. כניסה ראשונה למתחם הזינוק רישום זריז הצטיידות בבקבוק איזוטוני ויציאה לסיבוב השני. בשלב הזה ראיתי את דלית בפעם הראשונה והיא חלפה על פניי במהירות קלילה. עשר דקות אחרינו נכנסה גם דורית למתחם. לאורך כול הסיבוב השני שיחקנו במשחקי הובלה, אני עקפתי אותה בעליות ואילו היא דהרה וחלפה על פניי בקלילות בירידות. היה כיף גדול להעביר כך את הסיבוב במשחקי כוחות ותופסת. לקראת סוף הסיבוב היא פתחה עלי פער גדול של מעל לקילומטר. דורית היתה רק 20 דקות אחריי. סוף הסיבוב השני, שני שליש מאחוריי נשאר רק עוד שליש אחד אחרון על התנהגות טובה. וכולו בארץ בלי ידועה ובלתי מוכרת. מעולם לא רצתי מעל ל70 ק"מ. פעם שנייה כניסה למתחם. אורנה הלית ורנית, בנות מהקבוצה שלי מפתיעות אותי. הן הגיעו לעודד ולחבק ולתת לי רוח גבית. לוקחת את העידוד בזרועות פתוחות ובחיוך נרגש, ומתחילה את הסיבוב השלישי.

מתרסקת בקילומטר ה-70

4 ק"מ ראשונים בעלייה מהם הכי פחדתי לפני, אך כאן בזמן אמת הם פשוט חולפים להם כמו יתר הקילומטרים. שום קושי מיוחד ובלי משברים. לקראת הק"מ ה-70 מישהו מ"השדים" מרים רגל. ואני מוצאת את עצמי עפה אפיים ארצה מעל לרגבי האדמה. נפילה הגונה ומטלטלת, אבל תוך שניות אני מתרוממת מנערת את האדמה שעוטפת אותי וממשיכה בדרכי. הכל בסדר, הכול בסדר, סתם נפילה כדי שלא אשכח את הפעם הראשונה שחציתי את גבול ה-70 ק"מ – LIFE IS GOOD. בתחנה הבאה או בזו שאחריה שואלים אותי האם אני בסדר. הזרועות הרגליים והגופייה מאובקים ומסגירים את הנפילה, אני ממלמלת שאני בסדר גמור ואז ניגש אלי מלאך ובתנועה עדינה ומלאת חמלה שריגשה אותי עד דמעות הוא מנקה לי את הפנים (שבלי שהרגשתי גם היו מכוסים עם חול מהנפילה). קשה להסביר במלים תחושות שכאלו. כדי להצליח לעמוד בקושי הפיזי והמנטלי של אולטרה כל כך ארוך וקשה צריך להישאר בריכוז גבוה במשך שעות על גבי שעות. להקפיד על קצב מתאים להקפיד על שתייה ואכילה ולהישאר בערנות כול הזמן. והתנועה הזו הכול כך רכה ואנושית הצליחה לחדור את שריון המגן שעטף אותי. אין לי מושג מי זה היה אבל תודה רבה מכל הלב.

הדרך עדיין נמשכת. עשרות קילומטרים והכל חולף כמו ספידומטר של רכב. והנה השחר סוף סוף עומד לעלות. חישבתי וחישבתי האם בתחנת גלעד אוכל סוף סוף להוריד את הפנס, אבל הקדמתי במספר דקות והמשכתי לעבר התחנה הבאה. ביער סביב הקילומטר ה-82 סוף סוף הדרך נגלית במלוא הדרה. איזה אושר לאחר כל כך הרבה שעות של חשכה לשוב ולראות. לאחר שנים של הכרות עם המרכז לכלבי נחייה, אני במודעות והודיה ליכולת הזו שלנו לראות. משהו שהוא כל כך ברור ומובן מאליו בחיי היום יום. אבל מצווה עלינו להודות על היכולת המופלאה הזו.

רואים את האור בקצה המסלול

בתחנת ההזנה בק"מ ה-85, אני מצליחה להדביק את דלית, אבל היא מעלה משם ועד הסוף הילוך ודוהרת במלוא הכוח לסיום. ולא רק מרהיב לראות את הדרך והנוף, אלא גם את כל כמויות הרצים שבאים עכשיו מולי ומעודדים במלוא גרון. המוני רצי ה-61 וה-33, ה-21 וה-12. המון עידוד, חלק מזהים אותי חלק מעודדים בגלל הצבע האדום שמזוהה עם המרחק של ה-100 ק"מ. והחיוך לאורך כול עשרת הקילומטרים האחרונים מרוח לי על הפנים, כמעט שובר שיניים אבל כל כך כיף לי ואני מאושרת ומחייכת. יודעת שהנה הדרך עומדת להסתיים, הנה המסע שהפך למוצלח וטוב עומד בפני סיום מספק. האולטרה שהיה נדמה רק לפני 10 שעות שלעולם לא יסתיים והנה כמעט נחתם. והדובדבן לסיום היו ורדית ואורי מהקבוצה שלי, שבאו ללוות אותי ב-3 ק"מ האחרונים ולסיום גם הצטרפו אורלי עופרה ורביב. המון עידוד והנה גלית עומדת ומצלמת אותי במטרים האחרונים. אני מפריחה חיוכים ונשיקה לאוויר ומרגישה קלילה, כאילו לא סיימתי עכשיו לרוץ כמעט 100 ק"מ.

הנה אני חוצה את קו הסיום המיוחל במקום השני, 13 דק' אחרי דלית לוין שהגיעה במקום הראשון ו-35 דק' לפני דורית לרנר (כול הכבוד לשתיהן) בזמן של 11:21 שע'. אמנם התכנון המקורי היה לרדת מ-11 שע', אבל בימים שלפני המרוץ ידעתי שאין לי את הכוחות הפיזיים והמנטליים לעשות זאת ולכן החלטתי לשמוח בריצה מתחת ל-12 שע'. שותפיי למסע מסיימים זמן קצר אחריי קצת מעל ל-12 שע'. אלכס פוק סיים בתוצאה של 12:06 שע', ואפרים קוני ראשון בקטגוריה לגילאי 50 פלוס ב-12:08 שע' (תיקון של שעתיים וחצי לריצה הקשה והלא מוצלחת מלפני שנתיים).

הלימון הפך ללימודה. מספר רצים ניגשו אליי לפני הזינוק ותרמו וכמובן רבים אחרים ניגשו במתחם הסיום. נכון להיום סך התרומות עומד על 3,600 שקל. תודה גדולה למי שכבר תרם (ולמי שעוד יתרום). כמובן שאפשר עוד להמשיך ולתרום בחצי מרתון עמק המעיינות ובמרתון טבריה – חפשו אותי, אני אהיה שם עם קופסת התרומות וגופיית השמות הוורודה. יש עוד הרבה מקום על הגופייה ואפשר לצרף עוד הרבה שמות. כל תרומה תתקבל בברכה והודיה לשתי העמותות החשובות הללו: המרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים ועמותת PRIZE 4 LIFE -פרס לחיים. ותמיד תזכרו ש-LIFE IS GOOD.