כבר שנתיים שהיא לא מתחרה ומקדישה את עצמה לאהבתה החדשה – האימון. אבל פתאום התעורר הצורך באתגר חדש ואברמסקי, שיאנית ישראל לכל מרחק ארוך בספר, גילתה שבעצם יש מרוץ ישראלי שטרם כבשה – מרוץ המדרגות. זה יגמר בפודיום?

מאת:מאיה גייר

כבר חודש וחצי שדיירי בניין מגורים שגרתי ברחובות מרבים לראות את נילי אברמסקי. פעמיים בשבוע היא מגיעה לשם, לא על מנת לבקר את מי מדייריו, אלא פשוט כדי לטפס את 29 קומותיו. הסיבה? היא מתכוננת למרוץ המדרגות של עזריאלי, שיערך ביום שישי הקרוב. זהו המרוץ הראשון שהיא מתעתדת להשתתף בו מזה זמן רב והיא נרגשת באופן יחסי וחדורת מוטיבציה כהרגלה. "הרגשתי שאני צריכה אתגר, לסמן יעד ולעמוד בו, ובניגוד לכל המרוצים, זה משהו חדש שעדיין לא ניסיתי, כך שזה נראה לי מעניין", היא אומרת.

וכך, אחרי שנרשמה, החלה להתאמן לקראת המרוץ, בנוסף על אימוניה הרגילים. "למדתי להכיר טוב-טוב את המדרגות של הבניין הזה. באימון הכי ארוך טיפסתי בו 6 פעמים, בסך הכל זה יוצא 174 קומות. ככה זה – באימון מדרגות אתה פשוט סופר קומות. כל אימון אמרתי לעצמי 'מה זה הדבר הזה ולמה אני עושה את זה לעצמי?', אבל אתגר שהוא לא קשה, הוא לא מעניין מבחינתי".

כזאת היא אברמסקי: אמנם היא נמצאת היום בפאזה שונה – כבר לא אצנית מקצועית, אלא מאמנת שמגיעה לתחרויות בשביל לעודד את חניכיה – אבל ברגע שהיא מסמנת מטרה, שום דבר לא יעצור אותה בדרך להשלמתה. כי אפשר להוציא את אברמסקי מהמרוץ, אבל אי אפשר להוציא את המרוץ מאברמסקי.

הילדה עם האמביציה
אברמסקי (42), נולדה ומתגוררת עד היום ברחובות, ליד הוריה. היא אם גאה לליאל, בת התשע וחצי ומיכאל, בן שנתיים וחצי. בניגוד לאחרים, שלמדו לאהוב את הריצה מתישהו לאורך הדרך, אברמסקי מעידה שאצלה זה מלידה. "תמיד אהבתי לרוץ וביסודי הייתי בין הטובים בבית הספר, הייתי טובה גם יותר מרוב הבנים. באופן כללי הייתי טום בוי ותמיד הייתי תחרותית ומלאה באמביציות. אהבתי להוציא אנרגיה ולא היתה טלויזיה, אז היה תמריץ להיות בחוץ, שלא כמו היום".

בתחילת כיתה ח' היא החליטה למסד את האהבה הזאת וחיפשה לראשונה מסגרת. "למדתי בבית ספר דתי ואמא שלי גילתה שבבית הספר החילוני הסמוך יש אימוני אתלטיקה פעמיים בשבוע אחר הצהריים, אז היא פנתה אליהם והם הסכימו לצרף אותי". הם ראו את הכישרון? (צוחקת) "לא, לא ראו כלום, לא כשרון ולא טכניקה – רק ראו שאני אוהבת את ועושה כל מה שאומרים לי ולא מקטרת וזה כלל בסיסי ראשון וטוב כדי להגיע למשהו בספורט, הרצון לעבודה קשה". מרבית הילדים הולכים למשחקי כדור בגיל הזה, לא שיעמם אותך "סתם" לרוץ? "יש סטיגמה ישראלית על ריצה שזה ספורט משעמם. המורה לספורט הצליח להטמיע בילדים לכל אורך הדורות את השינאה לרוץ, שזה עונש. כך גם האתלטיקה הפכה למושא שנאה, למרות שזה יכול להיות משחק וכיף. העובדה שבתי הספר הם לא חממה לאתלטיקה אלא להפך היא הבסיס לכל הבעיות שלנו בספורט. אני לא אומרת שאין מורים טובים בכלל, אבל אם את עושה חתך גורף אז הרמה הכי נמוכה שיכולה להיות".

צילום: אורי מרשנסקי

נקודת הציון החשובה השנייה עבור אברמסקי התרחשה בגיל 26, אחרי שסיימה את הכשרתה האוניברסיטאית כפיזיותרפיסטית. "בתקופה הזו התנדבתי כפיזיותרפיסטית והשתתפתי במרוצים במקביל. התחלתי להרוויח מהריצה בהדרגה, עד שראיתי שאני יכולה להרוויח למחייתי מהעיסוק הזה ואז הגעתי למסקנה שזה הייעוד שלי והחלטתי להפוך את זה לעיסוק מקצועי", היא אומרת.

בשנים שעברו מאז הספיקה אברמסקי לכבוש כל פיסגה אפשרית בזירה המקומית. היא צברה מעל 60 תארי אלופת ישראל במרחקים השונים והיא עדיין מחזיקה בכל שיאי ישראל למרחקים ארוכים – מ-2000 מטרים ועד מרתון. שיא הקריירה היה כמובן השתתפותה כרצת מרתון באולימפיאדת אתונה בשנת 2004.

שינוי הפאזה האחרון התרחש בערך לפני שנתיים וחצי. "בזמן ההריון של מיכאל הרבה אנשים עודדו אותי לנצל הזמן ולעשות תעודת מאמן באתלטיקה וכך עשיתי, והתחלתי לאמן. אחרי הלידה ניסיתי לחזור לרמה הקודמת שלי אבל הגוף אמר את שלו. ברגע שניסיתי לחזור וראיתי שלא הולך ובמקביל גיליתי כמה אני אוהבת לאמן, ההחלטה היתה די פשוטה".

את מתארת את זה כאילו זה לא היה קשה בכלל, אבל בכל זאת סגרת חתיכת פרק חיים.
"בשנים האחרונות תהיתי איך זה יהיה לפרוש ולא להיות מקצוענית יותר, אבל המעבר היה כל כך חלק ובאמת נטול חרטות וגעגועים. יכולתי להילחם ואני מעריכה שיכולתי לחזור לרמה של הטופ הישראלי אבל זה לא עניין אותי יותר – been there, done that. אני יכולה להגיד שאני מרגישה שהייתי קרובה למיצוי הפוטנציאל ושהשגתי את מרבית הדברים שרציתי להשיג ובכלל – ראיתי, נחשפתי וחוויתי כל כך הרבה לאורך השנים, נהניתי המון מהתהליך ואני באמת מסופקת. ואז דלת נסגרה ודלת אחרת נפתחה. מבחינתי קיבלתי מתנה, אני בדרך חדשה לגמרי ולא הבטתי שנייה לאחור".

מאמנת עם דרישות
אברמסקי מאמנת ברחובות – שתי קבוצות של בוגרים, שאחת מהן בחרה לקרוא לעצמה "Run Like Nili", וגם קבוצת ילדים. "רוב הילדים הם ילדים של המתאמנים המבוגרים. הם ניג'סו לי המון זמן לפתוח קבוצה לילדים ולבסוף 'נכנעתי'. העניין הוא שגם ילד שרוצה ללכת לאתלטיקה אין לו לאן ללכת, וככה מאבדים המון כישרונות לשאר הענפים. האגודות בארץ מאוד חלשות ולא מתפקדות, מעטות אלו שכן".

נשמע מייאש.
"זה לא מייאש אותי, אני לא מהמייללים והמקטרים, אני מאמינה בלעשות בעצמי. מעולם לא בכיתי שאין לי כסף, שלא תומכים או עוזרים לי – אף פעם לא האמנתי בזה, פשוט נתתי בעצמי. אם אתה יושב ומחכה שיתנו לך זה לא יקרה. אני חושבת שכל מי שרוצה בארץ להצליח ויש לו המוטיבציה, הכישרון וכמובן המוכנות להרבה עבודה קשה – יכול להצליח. זה נכון שהשיטה בארץ לא תומרת וכל מי שהצליח עשה זאת על אף השיטה, אבל ככה זה במדינה שבה האג'נדה לא מכוונת לספורט ולאתלטיקה בפרט. זה לא מנחם מאוד, אבל גם במדינות אחרות ספורטאים לא טובעים בכסף ויש גם גרועים מאיתנו. בכל אופן במרחב שלי אני עושה. אם זה יביא שינוי? לא יודעת, אבל אני מנסה. את מקסימום הפוטנציאל שלי כספורטאית מימשתי ועכשיו אני מנסה לעשות את זה באימון. אני מאמינה שאני יכולה לשנות דברים רק על ידי עשייה".

כמאמנת, מה הדברים שעליהם את שמה דגש?
"אני לא מקבלת כל אחד ואחד, יש סף קבלה מסוים – לא לפי תוצאות, אלא לפי אישיות. פנו אליי הרבה אנשים שיש להם חלום לעשות מרתון – נדיר שאקבל אותם, כי הם באים לסמן וי ולהמשיך בחיים, אני רוצה אנשים שזה יהפוך לדרך חיים שלהם. הם לא צריכים לחתום קבע, אבל זה צריך להיות חלק מהמהות שלהם, בגלל זה אני מתחברת אליהם. באופן עקרוני אני מאמינה באיזון. בתור אמא, אני מאמינה שצריך לעשות שילוב טוב בין הריצה לזוגיות, לקריירה, למשפחה ושלא צריך לחרוג בשום דבר ולשמור על סדר עדיפויות הגיוני, גם אם נותנים מקום חשוב לריצה".

את מאמנת קשוחה?
"לא הייתי אומרת קשוחה וגם לא רכה מדי. אני לא מוותרת אבל בטח לא מהצועקים. אני חושבת שהאימהות פיתחה בי גם צד רך וגם הגיל עושה את שלו, מבחינת הפרופורציות, ובכל אופן לא מדובר בספורט מקצועני".

מה באמת לגבי אימון של ספורטאים מקצועניים – זה משהו שאת מכוונת אליו בעתיד?
"קודם כל בשנתיים האחרונות אימנתי את גדי ירקוני, בחור עיוור שרץ מרתון במשחקים הפאראלימפיים בלונדון. זה היה מדהים כמו שזה היה קשה. מעבר לזה אם זה יקרה בדרכי, אני לא אפסול, אבל אני לא מחפשת את זה כרגע. אני מאמינה שמתישהו זה יגיע ושיש לי את היכולות והידע הנחוצים וכמובן שעוד אשתפר עם השנים השנים כמאמנת".

גנים של אצנית
למרות כל התארים שיש לה בארסנל, ובאמת שיש המון, אברמסקי טוענת שההישג הכי גדול שלה הוא האמהות. על השאלה אם בתה מגלה עניין בריצה היא משיבה בצחוק. "אין לה ברירה, היא בחוג האתלטיקה שלי".

כי את רוצה יורשת?
"כי אמא שלה הסבירה לה שזה מאוד חשוב. אמנם גנטית בפירוש היה ירשה חלק מהגנים, אבל להגיד היום שהיא תהיה ספורטאית? לא יודעת ולא מעסיק אותי. רק חשוב לי להעביר לה את היכולת לממש את היעוד והפוטנציאל שלה. אתלטיקה זה בסיס לכל דבר שהוא בחיים – הוא מעניק לך יכולת תנועתית טובה, שזה נותן גם ביטחון עצמי והיכולת להתמודד עם קושי ואתגר הוא עניין שאפשר להיתקל בו בכל דבר, גם אינטלקטואלית.זה משהו שאני רוצה שגם היא וגם מיכאל, כשהוא יגדל, ירכשו".

את מרגישה שהאימהות שינתה את התפיסה שלך גם בנוגע לספורט?
"בלונג ראן האמהות שמה דברים יותר בפרופורציה. זה טוב לחיים וקצת פחות טוב לפעמים לספורט, כי זה מעדן אותך, ויכול לפגוע במצוינות, ביכולת ללכת עד הקצה, בקילינג אינסטינקט. שנה וחצי אחרי שילדתי את ליאל הגעתי לאולימפיאדה, כך שזה לא פגע בקריירה אבל אין ספק שבתמונה הכללית הריצה כבר לא מקבלת את אותו מקום, כי היה עוד משהו מרכזי שהעסיק אותי. מבחינתי זה רק לטובה ואני חושבת שהעיסוק בספורט לא שווה אם אתה דוחה את ההורות לגיל מבוגר מדי או מוותר. הורות זה התבלינים של החיים, כלום לא משתווה לעצם היותי אמא".

את חושבת שמהסיבה הזאת יש פחות נשים בספורט, שזה קשה יותר לשילוב?
"זה אף פעם לא פשוט להרשות לעצמך לצאת ולרוץ כשיש לך מכלול של עבודה, ילדים, משפחה – את צריכה בן זוג מאוד תומך, ואם את אם חד הורית אז בכלל. אבל ברגע שאשה הגיעה לתובנה שהיא רוצה את זה – היא תעשה, כי נשים הן עוצמתיות ומסוגלות. יש מגמה של עלייה בהשתתפות נשים במרוצים אבל כלל אני לא חושבת שנשים יצליחו להדביק את הפער בין היתר בגלל התפיסה הזו שהמשפחה מעל הכל, שאצל גברים פחות דומיננטית. אני משתדלת לעודד נשים לממש את עצמן בספורט כמה שיותר, זה תמיד היה חשוב לי. אני נותנת דוגמה אישית בעצמי, במיוחד כאם חד הורית, ומקווה שזה משהו שיופץ ויווצר שינוי. בצעדים קטנים ועדיין".

לא באה ליהנות, באה לנצח
מיותר כנראה להבהיר שהעובדה שאברמסקי כבר לא רצה באופן מקצועי, לא אומר שהפסיקה לרוץ. ובכל זאת. "ברור שאי אפשר להפסיק לרוץ לגמרי, זה בלתי אפשרי לרצים בנשמה", היא מסבירה, "אני רצה עם הקבוצות שלי – 40-80 ק"מ בשבוע. זה מספיק כדי לשמור על כושר בסיסי די טוב".

מה לגבי תחרויות – עדיין הולכת מדי פעם, בשביל הכיף?
"אני מגיעה לתחרויות כמאמנת. לא התחריתי בשנתיים האחרונות, מלבד מרוץ רחובות בקיץ האחרון, שהייתי חייבת להשתתף בו מטעמים פטריוטיים. העניין הוא שאני תחרותית מדי – אני לא יודעת לבוא למרוץ סתם כדי ליהנות. מבחינתי it's all or nothing at all – אני לא יכולה להפוך לחובבנית".

אז איך קרה שנרשמת למרוץ המדרגות של עזריאלי?
"הרגשתי שאני צריכה לבחור אתגר ומטרה מסוימים ולעמוד בהם, אבל משהו 'בקטנה'. זה היה צורך גם בשבילי אישית וגם כדי לתת דוגמה אישית למתאמנים שלי, שאמנם מכירים את הישגי העבר שלי, אבל כדי שיראו גם עכשיו. חשבתי על זה חודש לפני שנרשמתי, וברגע שהחלטתי התחלתי להתאמן".

למה דווקא מרוץ המדרגות ולא מרוץ ריצה רגיל, תחום ההתמחות שלך?
"כי זה משהו חדש שאף פעם לא ניסיתי ולכן אני יכולה להשתפר בו, בניגוד למרוצי הריצה הרגילים וזה בדיוק מה שחיפשתי. עשיתי בעבר מרוץ הרים אחד בחו"ל ומאוד נהניתי. בשונה מריצה אתה מגיע לדופק מקסימום מאוד מהר וזה מחייב לשמור עליו דקות ארווכת וזה קשה. זה יהיה אתגר מעניין".

בטח אין טעם לשאול מה המטרה שלך.
"אני מקווה מאוד כמובן להגיע לפודיום. אני לא אתכזב נורא אם זה לא יקרה אבל אני הולכת לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה".

מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.