מה מניע אותנו לרוץ ומה מונע בעדנו לרוץ? האם הריצה טבעית עבורנו כפי שהיא טבעית ליתר בעלי החיים? והאם אי שם במקסיקו קיים שבט של אנשים שיכולים לרוץ בלי הפסקה? ספרו של כריסטופר מקדוגל, "נולדנו לרוץ", רב מכר עולמי שזכה למעמד פולחני בקהילת הרצים, אשר יצא כעת בתרגום לעברית, יקח אתכם למסע מאלף בעקבות הריצה ושגעונה
מאת:מאיה גייר
לכתוב על ריצה זו משימה מאתגרת למדי. מאתגרת לפחות כמו הריצה עצמה, אם לא הרבה יותר (לפחות עבור מי שהריצה לא נתפסת בעיניו כפעילות אופציונלית באחד ממדורי הגיהינום). איך אפשר להסביר את החוויה, לתאר את הווייתה ומהותה, מעבר לבנאלי והברור – רגליים זזות במהירות, לב פועם במהירות וריאות שמשתדלות לעמוד בקצב?
מי שהתמודד עם האתגר וזכה להצלחה עצומה הוא כריסטופר מקדוגל בספרו "נולדנו לרוץ", אשר יצא לאור לאחרונה בתרגום לעברית. הספר פורסם בארצות הברית בשנת 2009 ומאז הפך לרב מכר עולמי שתורגם לעשרות שפות. מקדוגל, עיתונאי (שכתב בעבר בין היתר לעיתון ה"ניו יורק טיימס", ולכתבי העת "Esquire" ו"Men's Health")
ורץ חובב למרחקים ארוכים, מגולל בספרו מסע שעשה כעיתונאי לפני כעשור,
בעקבות דמות מסתורית של רץ מתבודד ממקסיקו, העונה לשם קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ.
בסיום המסע, לאחר שהתוודע אל הרץ המוזר, הוא השתתף במירוץ אולטרה-מרתון
מטורף למרחק של שמונים קילומטרים, שיזם קביו בלנקו בלב קניוני הפרא של
מקסיקו, בהשתתפות טובי הרצים בעולם. מקדוגל מתעד שלל דמויות צבעוניות ומשונות למדי שנקרו
בדרכו: בלונדינית יפהפייה שמצאה גאולה בריצה בעירום, גברים קשוחים
שמסוגלים לרוץ במשך יומיים רצופים, רצי מרתון יפי תואר ועתירי ספונסרים
שמככבים על שערי מגזינים, סוחרי סמים מסוכנים מאזור הבראנקס שבמקסיקו, וילידי שבט
מסתורי וביישן של רצֵי-על, בני הטראוּמארה, שרצים יחפים מאות קילומטרים ללא
הפסקה.
מאז שפורסם קיבל "נולדנו לרוץ" מעמד של ספר פולחן בקהילת הרצים, אבל מעבר להצלחה המסחרית העצומה שלו הוא גם הצליח להשפיע על האופן שבו מי שאמורים לסייע לרצים לרוץ – חברות הנעליים – מבצעות את תפקידן. לאחר שהצביע על הפציעות המרובות שנגרמות לרצים בשל הנעליים המשוכללות להפליא שהחברות השונות מייצרות, הללו החלו לייצר נעלים קלות לריצה.
אל הספר, אשר יצא לאור בהוצאת אחוזת בית ובתרגומה של אסנת הדר, מצורפת אחרית דבר מאת חבר הכנסת הטרי, עפר שלח, הידוע גם בהיותו רץ חובב למרחקים ארוכים. "אינני יודע אם אכן יש לריצה אותן משמעויות היסטוריות שמייחס לה מקדוגל, וזה לא חשוב בעיני. אני רק יודע שברגע הזה, שאותו אני חש מדי יום בשדות שליד ביתי, הדבר הברור ביותר בעולם הוא שנולדנו לרוץ", כותב שלח.
קטע מתוך הספר "נולדנו לרוץ":
אם אסכם את כל הקילומטרים שרצתי בחיי, חצי מהם היו עבודת פרך מכאיבה. אבל זה בכל זאת מעיד על משהו, אם קראתי את "העולם על פי גארפ" לפני עשרים שנה, וקטע אחד מתוכו לא יוצא לי מהראש (וזה לא הקטע שעליו אתם חושבים): אני כל הזמן נזכר איך נהג גארפ לזנק אל מחוץ לחדרו באמצע יום עבודה, לריצה של שמונה קילומטרים. יש משהו כל כך אוניברסלי בתחושה הזאת, באופן שהריצה מאחדת את שני הדחפים הקמאיים ביותר שלנו: פחד ועונג. אנחנו רצים כשאנחנו פוחדים, אנחנו רצים כשאנחנו מתלהבים, אנחנו בורחים בריצה מהבעיות שלנו ומתרוצצים בשביל הכיף.
ולרוב — אנחנו רצים כשרע לנו. הפופולריות של ריצת המרתון באמריקה הגיעה לשיא בשלוש תקופות, וזה תמיד קרה בעיצומו של משבר לאומי. בפעם הראשונה זה התרחש בזמן השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים, כשיותר ממאתיים רצים מכל רחבי הארץ הכתיבו אופנה חדשה בריצת שישים קילומטר ליום. ענף הריצה שקע לאחר מכן למצב של נמנום, עד שהתעורר שוב בתחילת שנות השבעים, כשניסינו להתאושש מווייטנאם, מהמלחמה הקרה, ממהומות השחורים, מנשיא עבריין ומרציחתם של שלושה מנהיגים אהובים. והפעם השלישית? שנה אחת בלבד לאחר אירועי 11 בספטמבר, נעשו ריצות השטח לענף הספורט הנחשק בארצות הברית. אולי זה היה רק צירוף מקרים. ואולי יש גורם מעורר כלשהו בנפש האדם — מין תגובה מוצפנת שמפעילה את כושר ההישרדות הראשוני והחשוב ביותר שלנו — כשאנחנו חשים בסכנה מתקרבת. כאמצעי לשחרור לחצים
ולהשגת עונג חושני, הריצה היא כלי שהעניקו לנו החיים עוד לפני שהתוודענו אל יחסי מין. היכולת והתשוקה כבר מותקנות בגופנו; כל מה שצריך לעשות זה "לתת גז" ולהתמיד במרוץ.
זה מה שחיפשתי; לא חתיכת פלסטיק יקרה להכניס לתוך הנעל, לא מינון חודשי של משככי כאבים, רק דרך להשתחרר בלי להרוס את עצמי. לא אהבתי לרוץ, אבל רציתי לרוץ.
[…]
חזרתי לנקודת ההתחלה. אחרי חודשים של ביקורים אצל מומחים וחיפוש אחר מחקרים פיזיולוגיים באינטרנט, השאלה שהעסיקה אותי המשיכה לנוע במעגלים עד שהיא חזרה ישר אלי:
למה כואבת לי הרגל?
כי הריצה מזיקה לך.
למה הריצה מזיקה לי?
כי היא גורמת לכאב בכף הרגל שלך.
אבל למה? האנטילופה לא סובלת משברי מאמץ בעצמות השוקיים. הזאבים לא שמים קרח על ברכיהם. אני בספק אם שמונים אחוז מסוסי הפרא נפגעים מדי שנה מפציעות זעזועים. מה שמזכיר לי אִמרה המיוחסת לרוג'ר בּניסטֶר, שתוך כדי לימודי רפואה, כתיבת מחקרים רפואיים והמצאת משלים תמציתיים, הפך לאיש הראשון ששבר את מחסום ארבע הדקות בריצת מַייל. "כל בוקר מתעורר צבי באפריקה," אמר בניסטר. "הוא יודע שהוא צריך לרוץ מהר יותר מהאריה הכי מהיר, אחרת ימות. כל בוקר מתעורר אריה באפריקה. הוא יודע שהוא צריך לרוץ מהר יותר מהצבי הכי איטי, אחרת יגווע ברעב. לא משנה אם אתה אריה או צבי — כשהשמש זורחת, כדאי שתתחיל לרוץ."
אז למה כל היונקים על כדור הארץ יכולים לסמוך על רגליהם, חוץ מאיתנו? וכשחושבים על זה שוב: איך בחור כמו בניסטר יכול לצאת כל יום מהמעבדה, לרוץ על משטחים קשים בנעלי עור דקות, ולא רק להגביר את מהירותו אלא גם לא להיפצע? איך ייתכן שאחדים מבעלי החיים, כמו אריות וכמו בניסטר, יכולים לרוץ כל בוקר כשהשמש זורחת, בשעה שאחרים, כמונו, זקוקים למנה גדושה של איבופרופן לפני שכף רגלם נוגעת ברצפה?
אלה היו שאלות טובות מאוד. אבל כפי שעמדתי לגלות, היחידים שידעו את התשובות — היחידים שהתשובות זרמו בעורקיהם — לא דיברו.
במיוחד לא עם אחד כמוני.
מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.
