שישי בערב ואני מתחיל בשלב הראשון של טקס ההכנה ל-"ארוכה של שבת": בוחר בקפידה את הבגדים ומניח אותם על שולחן העבודה, לידם הכובע, חגורת הריצה, האוזניות ובודי גלייד. מתחתם הנעליים שהוצאו מבעוד מועד, הכל כדי לא להעיר את יתר בני הבית בעת ההכנה לפנות בוקר. השלב השני מגיע מספר שעות לאחר מכן, עם צלצול השעון. בסוג של אוטומטיות מרגשת אני מרתיח את הקפה, מכין לעצמי צנים ועליו שכבת דבש ומתיישב להכין את "סוכריות התמרים", רעיון ששאלתי מאחת מקבוצות הפייסבוק. בחוץ חושך מצרים. אורות הרחוב כבו בטרם עת, כהכנה לזריחה הצפויה, וכפי ששר שלום: "תמיד הכי חשוך, לפני עלות השחר".
צילום: Pixabay
בבית שקט מוחלט ואני ב"זון" שלי. בוחר את רשימת השירים ומתחיל לדמיין בראשי את התכנית לריצה הקרבה: מה המרחק והקצב המתוכננים, אילו חלקים יהיו מאתגרים יותר, האם יש נושא שמעסיק אותי ושווה לחשוב עליו בזמן הריצה? וכו' וכו'… כך נראה היה תהליך ההכנה שלי בחודשים הראשונים של מערכת היחסים שלי עם הריצה. אני חושב שבאותה עת, התהליך המקדים לריצה הסב לי יותר הנאה מהריצה עצמה!
במעבר חד לקליניקת הפסיכולוג:
בפגישה הראשונה של הטיפול הפסיכולוגי שלי, המטפלת, בטבעיות מוחלטת, הציעה לי קפה. הסכמתי. עם הזמן הקפה הפך לחלק בלתי נפרד מהפגישה. לעתים נמנעתי מלשתות קפה בבית ביודעי שאשתה כשאגיע למפגש ולא פעם קרה ששתיתי קפה רגע לפני כניסתי למפגש, אך זה לא מנע ממני לשתות ספל נוסף במהלך הפגישה. כי את המנהג הזה לא שוברים בכזו קלות דעת.
לא מזמן מטופלת שלי הגיעה למפגש והתנצלה שייקח לה קצת זמן "להכנס לעניינים". לדבריה, בשל הלחץ בבוקר לא הספיקה לעצור בבית הקפה הסמוך לקליניקה שלי. היא נוהגת להגיע 20 דק' לפני המפגש ולשבת בבית הקפה, שם היא מארגנת את מחשבותיה לקראת המפגש. מה משותף לכל אותם אירועים? מדוע אנו מקפידים לשמור על קיומם, ומרגישים שהאיזון מופר כאשר נמנע מאתנו לבצע אותם? אחת התשובות לכך היא שכולם מעין "טקסים" המתקיימים בחיינו.
צילום: Pixabay
מה הם טקסים ומה תפקידם בחיינו?
אבי באומן, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי, כתב מאמר נהדר בשם: "טקסים ומשחקים ליצירת החלל המקודש". במאמרו הוא נוגע במורכבות שהיא חלק בלתי נפרד מכל תהליך טיפולי – "הסטינג הטיפולי". מושג זה מתייחס לצורה ולמבנה בו מתקיים טיפול פסיכולוגי. אם תחשבו על זה, שיחה עם חבר שונה מאד משיחה עם פסיכולוג. חלק מזה נובע מאותו סטינג טיפולי. לא מדובר רק במרחב שונה. הסטינג הוא גם השפה, הסמלים, התפקידים המוקצים לכל אחד ממשתתפיו. כל אלו יוצרים מעין 'טקס' שמאפיין את הטיפול.
מדוע אנו, כמטפלים, שומרים באדיקות (ולפעמים אולי קצת יותר מדי) על כללי הטקס? כי אנו מאמינים בכוח הרב הטמון בכללי הטקס. התפיסה היא שכדי שמטופלים יוכלו להיכנס למצב רגשי שבו עשוי להתרחש שינוי, יש ליצור סביבה בטוחה ופורייה לקיומו של התהליך הטיפולי. בתהליך טיפולי, בהקבלה לטקס, נוצר מקום מתאים להתפתחות העצמי. המרחב הטיפולי 'מנצל' את הפוטנציאל והצורך האנושי להיכנס למקום "קדוש", שבו יתעוררו תכנים לא מודעים. כלומר, לסביבה יש יכולת לעורר תהליכים עמוקים יותר. מעבר לכך, העקביות שמספק הסטינג מהווה כלי טיפולי נהדר, היות וכללי הטקס מאפשרים למטפל להבחין בניואנסים של שינויים בכללים אלו, ניואנסים בעלי פוטנציאל להחזיק משמעות רבה. אלא שבלי כללים לטקס, רוב הסיכויים שלא היינו מבחינים בהם: אם מטופל שנוהג להגיע בקביעות בזמן, כמו שעון, לפתע שוכח מקיומה של פגישה, זו חריגה שראויה להתייחסות וללא קיומו של זמן ושעה קבועים, ייתכן שלא היינו שמים לב אליו כלל.
אבל האמת היא שלא צריך להיות בטיפול פסיכולוגי כדי להבין את משמעותם של טקסים, שהרי לכולנו יש טקסים מסוימים בחיינו, החל מהרגלים אישיים ועד לטקסים לאומיים ודתיים. במאמרו כותב באומן, כי מקובל לחשוב שבבסיס אותם טקסים קיימים צרכים עמוקים של הנפש, הצורך להעניק משמעות למקומות, זמנים או חוויות מסוימות, אירועים בהם אדם יכול לפגוש את עצמו ו/או את אלוהיו. אם נחזור לטיפול- לפי תפיסה זו, הסטינג הטיפולי עונה על צורך אנושי בסיסי, ובכך מאפשר תהליך של התפתחות עצמית.
וכעת אני שואל את עצמי, מדוע חלק ניכר מהרצים מסגל לעצמו היבטים טקסיים סביב פעולת הריצה? וכמה דמיון יש בין אותם חוויות מחדר הטיפולים לחוויות העולות בטקסי הריצה? אם נשתמש בשפתו של יונג, פסיכואנליטיקאי ידוע, ייתכן שבמידה מסוימת בריצה, כמו בטיפול, האדם מחפש אזור קדוש, זמן או רגע קדוש, מקומות מתוחמים בעלי משמעות, שבהם יכול לחזור וליצור מגע וחוויה עם חלקי עצמי אבודים, נשכחים ומתהווים.
הטקסים שאליהם אנו מתייחסים יכולים להיות טקסי מעבר, טקסים דתיים, טקסים של התחברות עם העבר ועוד. דוגמה לכך יכולה להיות טיפול משמעותי, בו נוצר מרחב שמאפשר כניסה למצב רגשי ופוטנציאל להשתנות משמעותית, ואני רוצה לחשוב שדוגמה נוספת לכך יכולה להיות הריצה עצמה.
במובן זה הטקסיות שמתלווה לריצה פעמים רבות, היא המאפשרת לנו להפוך את הריצה מפעולה פשוטה וטריוויאלית, לפעולה מלאת משמעות וזמן המוקדש להתפתחות אישית ושינוי.
אז לסיום, בפעם הבאה שתתלבטו אם לוותר על הטקס כדי להרוויח עוד חצי שעת שינה, אולי כדאי שתחשבו פעמיים.
אמיר וייס | פסיכולוג קליני מומחה ורץ חובב למרחקים ארוכים
