ליגת המים הפתוחים של ישראל Arena Aquatic League במים פתוחים של שוונג

רגע רגע, מאיפה אני מתחיל את הסיפור שלי? הרי רק לפני פחות משנה הייתי סטלן ספות, אחד כזה שתגיד לו בוא לעשות ספורט ויעדיף לשבת בכיף אחרי יום עבודה עם שאכטה ביד ושהעולם יתקדם, אז מה קשור עכשיו שחייה וספורט? ואיפה זה בכלל התחיל כל השינוי המטורף הזה בחיים שלי? אז ככה.

לפני פחות משנה אחרי הסגר השני חזרתי לעיר תחת מצור, הכל היה סגור ולא היה אפשר לשחות בבריכה, מכורח הנסיבות היינו חייבים לשחות בים.

"הכחול הגדול חיבק אותי חזק" | צילום: צלמי שוונג, מארק נומדר

ולשחות בים צריך לא רק לדעת לשחות, את הים צריך ללמוד טוב טוב לפני שנכנסים אליו, אין גיבורים, אין אלופים בכאילו, אין משחקים עם הים, צריך לדעת לכבד את הכחול הגדול, הוא מדהים ויפה, אבל כמו שהוא מדהים ויפה ככה הוא גם יכול להיות ההיפך הקיצוני ביותר והוא משתנה מרגע לרגע ואם אתה לא חד מספיק להבין אותו אתה בבעיה ואם אתה רוצה לשחק איתו ולהיכנס אליו כשיש גל גבוה אתה יכול למצוא את עצמך נאבק איתו עד להתשת כוחות ואנחנו יודעים מה סוף הסיפור של מקרים כאלה, ואת כל זה ידעתי ולמדתי לפני שהתחלתי לשחות וזה לא התחיל בים אלא בבריכה בגורדון.

 אז למה מים פתוחים? 

למה? כי שם בפנים, בשיא הפחד האישי שלי מהכחול הגדול, שם בפנים כששרון עזרה לי להתגבר על הפחדים שלי לשחות בגלים בים הפתוח, ברגעים בהם חשבתי שהעולם סוגר עלי באמצע הים בדיוק כשהראש מביט לצדדים ורואה רק מים שחורים בעומק לא ידוע, שם אתה מתמודד עם כל הפחדים הכי מטורפים שלך, שם אתה מבין שאתה פאקינג לבד בלב ים ולא משנה מי שוחה לצידך, אתה פשוט בהלם טוטלי מפחד שאי אפשר לתאר במלים והחרדה הקיומית שלא תצא משם חי בין הגלים היא קשה לתפיסה ובלתי ניתנת להסבר, לא מצדי בכל אופן.

נשבע שלא יודע להסביר את תחושת הפחד הזאת שאחזה בי בפעם הראשונה וליוותה אותי עוד הרבה אחרי במהלך כל יציאה לשחייה במים פתוחים, עד שיום אחד כששחינו יחד שרון ואני וקיבלתי את התקף החרדה הזה ושרון קלטה את זה וישר תיקנה אותי "דייב צא מזה, תמשיך לשחות הכל בסדר בוא נמשיך הלאה אני איתך". היא אומרת לי והמסך השחור ודפיקות הלב נעלמו והמשכנו לשחות.

והכחול הגדול חיבק אותי חזק והראה לי את יופיו תוך כדי שאני שוחה מעבר למזח צמוד לו בכדי שאוכל להירגע שאני רואה סלעים והדגים נותנים לי את השקט הנפשי שהכל בסדר דייב, אתה בבית, אתה טוב.

אתה על דרך המלך עם שחיינית צמודה ששומרת עליך אז תמשיך לשחות ואחרי שתסיים החיוך הגדול והלב שמתרחב וכל הדברים הכי טובים בעולם ימלאו את ליבך כאילו נולדת מחדש, ואני יודע שבאותו יום נולדתי מחדש, באותו יום הפסקתי לעשן כי זה כבר הכביד על ההתמכרות החדשה שלי.

היה מטורף. דייב שוורץ (משמאל) | צילום: צלמי שוונג

27 שנים הייתי מעשן שאכטות, כמו רובנו, אבל זה לסיפור אחר של תהליך מדהים שעברתי עם עצמי והצלחתי בכוחות עצמי לבד לשחרר את ההתמכרות לניקוטין בתחליף המדהים של התמכרות לשחייה בכחול הגדול ובבריכת גורדון שהיא בכלל סיפור אחד ארוך שצריך לחקור אותו ולשחות שם יום-יום בכדי להבין את המשמעות העצומה שיש למים ולקסם הזה שנמצא שם.

אז שלשום (שישי) אחרי פחות משנה שאני שוחה, אתמול קבעתי שיא אישי עם עצמי ועם הכחול הגדול, התחרתי במשחה פורט2פורט בים באורך 1.8 ק"מ.

לילה לפני כמעט ולא הצלחתי לישון מהתרגשות, קפצתי לבקר את שרון והיא מנסה להרגיע אותי שזה בסך הכל תחרות קלילה ואנחנו בסדר ונשחה רגוע בכיף, נשוט כזה בקצב איטי והעיקר שנעשה חיים ונהנה מהדרך היא אומרת לי, עם בטן הריונית של חודש תשיעי אני מקווה שלא עשיתי טעות שסחבתי אותה איתי לקרב הזה שהולך לקרות לנו בכחול הגדול.

 בוקר המשחה 

שבע בבוקר שרון כבר עומדת בתור לוקחת ערכות, אני מגיע באיחור אופנתי מתארגן על החיים מנסה להראות קוליות בזמן שסערה מטורפת מתחוללת בתוכי, אין שד שלא קפץ לי בפנים, כל אחד כזה מושך לכיוון אחר בראש, במחשבות
מה יהיה? אני בכלל רגיל לשחות עם שנורקל בגלל לחץ על החוליות בצוואר, אבל עכשיו בתחרות אי אפשר שנורקל,
איך נסתדר בלי? איך נצליח לנשום נכון בלי להתעייף ולאבד כוחות זאת תחרות אי אפשר לעצור, אי אפשר להישען על המעקה כמו בבריכה כשאתה באפיסת כוחות ורוצה להסדיר נשימה, עכשיו אתה במגרש של הגדולים, עכשיו אתה מקבל את החותמת, אתה שחיין!

שרון מרגיעה אותי גם כשהיא לא יודעת או אומרת משהו, היא שחיינית עבר ששחתה בנבחרת ויש לה כוחות על. הנוכחות שלה מצליחה להרגיע אותי ולגרום לי להבין שהכל יהיה בסדר ויאללה להתקדם.

עולים לאוטובוס אני מתיישב ליד שחיינית שאני לא מכיר, מפתחים שיחה של שחיינים על זמנים קבוצות שחייה וכל מיני דברים עד שהיא מספרת לי שהיא מסיימת קילומטר בחצי זמן ממה שאני וככה עוד כמה שחיינים שדיברתי איתם, ואני כזה מסתכל על שרון ואומר לה: יופי תקשיבי אני מגיע אחרון, בדוק!

שרון צוחקת עליי, "די דייב אל תיקח אותם ברצינות תראה שיהיה בסדר היא אומרת לי", או שאני כבר לא זוכר כי החרדות והשדים שבי התחילו להופיע בקצב קצת יותר רציני.

טוב מגיעים לאזור הזינוק, רועי מגיע עם הבנות לעודד אותנו רגע לפני שמתחילים וזה עשה לי נעים בלב, אני אוהב אותם, משפחה למופת. הכרוז קורא לכולם להתארגן, ברגע אחד מאות שחיינים עומדים על קו המים בחוף, מחכים להזנקה, כאן אתה פתאום לבד, יש סביבך מאות שחיינים אמנם, שרון צמודה אלי, אבל אתה מרגיש לבד, כאן אתה נלחם על המקום שלך בתחרות.

 זה ממש ממש לא הולך להיות טיול בקניון… 

בשנייה של ההזנקה הים הפך לשדה קרב, עם אש במשקפת התחלתי לשחות כמו שלא שחיתי מעולם. שרון כמובן עטה קדימה ואני מנסה להדביק את הקצב שלה, מאות שחיינים שוחים כמו סרדינים כל אחד מנסה לעקוף את השני ולהתקדם לתפוס תאוצה ויתרון על השני.

100 מטר מהחוף אני פתאום מקבל התקף חרדה, אני בקושי שוחה לכמה שניות קולט שהים סוגר עלי, הסוואל היה גבוה ולא כמו שהראה בתחזית שהעה אמור להיות ים פלטה, הכחול הגדול לא דופק חשבון לשום חזאי שממציא תחזיות, הוא משתנה מרגע לרגע משנייה לשנייה בקצב הזוי, ואני בבלק אאוט מנסה להסדיר נשימה להרגיע את עצמי שהכל בסדר ויש איתי עוד המון שחיינים ואין מה לפחד רק תמשיך לשחות בנאדם תראה שהכל יסתדר.

והסוואל מה איתו שמתחזק לי ועולה? איך אני ממשיך מכאן? מנסה להדביק את שרון מנסה לאזן את המחשבות ולשחרר את הפחדים, מטביע את השדים אחד אחד תוך כדי הגברת קצב, פתאום אני פאקינג קולט, אני בקרב חיי, אני נותן פייט מטורף.

והלב דופק מתפוצץ, הקצב עולה ואני מתקדם מהר אני מרגיש את זה, מסדיר נשימות מנסה להתרכז בטכניקת השחייה הנכונה שלמדתי, תוך כדי שאני מדי פעם שותה מים אבל לא מתרגש, זוכר לשחות ישר להרים ראש, לא להתפזר. הגלים עולים וזה לא עושה לי את החיים קלים בתחרות, הקצב שלי מושלם אני מרגיש את זה אבל נעצר אחרי חצי קילומטר להסדיר נשימה תוך כדי שאני מביט לאחור ולא מאמין למראה עיניי, אני ממש לא אחרון בנאדם אתה בשיא שלך אל תעצור תן בראש בכל הכוח אתה יכול הכל ואין פסגה שאי אפשר לכבוש והנה אתה עושה את עכשיו כמו גדול!

הקצב הולך וגובר, הכחול הגדול מתגבר ואני איתו, מדבר אליו, מחבק אותו חזק, מודה לו בלב על הרגע המדהים בחיי, ותיכף אני מגיע אני רואה מרחוק את המצוף האחרון של התחרות, עט לכיוונו בקו ישר מקפיד מאוד בכדי לא לעשות סיבובים מיותרים שיאריכו לי את המסלול. שוחה בקצב טוב אני מגיע למצוף האחרון, בכוחות אחרונים נותן את הכל, מגביר קצב כמה שאפשר, שוחה באטרף מתקרב לחוף לקו הסיום.

לא יודע מאיפה הכוחות האלה הגיעו אבל הם היו שם איתי, אני רץ לקו הזינוק כמו אחרון הטריאתלטים המקצוענים, אני עובר את קו הסיום בצרחות של אושר, אומר בלב שמע ישראל ותודה לבורא ולכחול הגדול, לא מאמין שסיימתי את זה הרבה לפני מאות שחיינים טובים ששחו לצדי, הגעתי למקום 15 מתוך 45 בקטגוריה גילאים ובתוצאה כללית מקום 101 מתוך מאות שחיינים זה מטורף.

אם הגעתם וקראתם עד לכאן אתם נועדתם לגדולות. אתם מבינים שאפשר לשנות דרך חיים, אפשר לעשות שינוי בחיים כל אחד בדרכו ומה שהוא אוהב לעשות, העיקר להיות בתנועה לחשוב מחוץ לקופסה ולהאמין שהכל אפשרי ולפעמים המחסומים והשדים שיש לנו שם בפנים הם סתם דמיוניים ותנו להם בעיטה חזקה תעיפו אותם מהחיים או שפשוט תתמודדו גם אם יישארו שם זה בסדר, אתם שולטים בהכל.

אגב יש היום ים פלטה, מי בא לשחות איתי?