מאת:דני מורגנשטרן
לפני ימים מספר התקיים בברלין מרוץ המרתון ה 29 בהשתתפותם הפעילה של 42,000 ספורטאים שהגיעו מ 90 מדינות,
בכללן ישראל. למעלה מ 34,000 רצו את המסלול שאורכו המסורתי 42.195 ק"מ ועוד 8,000 שעטו אותו בעזרת גלגיליות-להב. כרך בן ½ 4 מיליון תושבים שבת,
כאשר מיליון תושבים עמדו במשך שעות ארוכות והריעו לנחשול האין סופי של הספורטאים. כנראה שלא בכדי כבש לו מרתון ברלין את מעמדו בין ארבעת המובילים בעולם.
כבר משעות הבוקר המוקדמות לא יכולת לטעות בתאריך או בשעה:
המוני אדם נעולים בנעלי ריצה, ומצויידים בתרמילי גב
או בתיקי צ'מידן
גדולי ממדים,
או שהגלגיליות כבר לרגליהם
– יורדים לתחנות הרכבת התחתית ה U Bahn המפורסמת, אשר שרותיה הועמדו לרשות המשתתפים חינם אין כסף.
הגלגיליות כבר לרגליהם – מרתון ברלין על גלגלים
קהל האלפים שגדש את התחנות
נדחס בשקט בקרונות, שאך בקושי
הצליחו להגיף דלתותיהם ולנוע,
וכולם הובילו לתחנת ארנסט רויטר.
כל שנדרש היה פשוט להצטרף לזרם,
להצטייד בסבלנות ו… להגיע. בכל שאר הכיוונים
היו באותה השעה, הרכבות כמו גם
האוטובוסים, פשוט – ריקים!
מסלול המרוץ היה טבעת ענק שהחלה בשדרות ה 17 ביוני, עברה בעמוד הנצחון, בשער ברנדנבורג וחלפה על פני שדרות
Unter Den Linden המפורסמות. דרך רובעי המגורים והמשרדים המזרחיים של ברלין, עבור דרך רובע טמפלהוף ורובע קרוייצברג
בואכה שכונות הפאר בדרום מערב העיר. החזרה היתה דרך רחוב המסחר הסואן של הבירה הגרמנית Kurfurstendam המכונה בקיצור קו'דם.
מעת שזינקו לדרכם 150 הנכים בעגלות מרוץ בשעה 0815, כאשר בעקבותיהם הגלגילאים, ואחרוני המזנקים, אנו הרצים – היה מסלול המרוץ
סטרילי וחסום לתנועה במשך שעות ארוכות. לא נדרשו לברלינאים מחסומים מטילי אימה, חבלים מתוחים או שאר מכשולים ומכשלות – הם פשוט
התכוננו והבינו. רק כך התאפשר לנהר האדם לנוע בבטחה מבלי להיפגע בידי כלי רכב שנהגו פשוט סטה או לא שם לב. כמי שזה לו המרוץ העשירי –
כל התשעה הקודמים בארץ, היה קשה לי לתפוס את המשמעות התחבורתית של מספר המשתתפים ואת העובדה שלמרות שעם חלוף השעות אמור
נהר האדם להתפזר ולהתפוגג, ולא היא. מה שבלט בחסרונו בברלין היו טורי מכוניות המנסות דווקא לחצות את המסלול, נהגיהם מתווכחים
עם השוטר שמוצב או לא מוצב בצומת, ועיקר שכחתי: מקללים וצופרים ! כי בברלין שום נהג בר דעת לא התניע את מכוניתו במרחב בו רצנו.
כמי שמכיר את ברלין לשכונותיה התברר שגם בשכונות המהגרים הזרים לא נוהגים באופן שונה. על זה כבר נאמה "קליטה מוצלחת".
התחושה שאינך רץ לבדך, כבמרתון טבריה – האחרון שנותר לפליטה בארצנו הקטנטונת – אלא אתה חלק מנחשול אין סופי, וכל העת עשרות רבות, ולמעשה מאות רצים לפניך,
מצדדך וכמובן – מאוחר, עושה משהו לרץ. יש מן הרגשת הזדהות שגם מקנה המון כוח, ומסייעת להתגבר בקלות על הקושי האובייקטיבי של המרחק.
רק כהדגמה אמחיש כי בתי אורנית סיימה את המרוץ במקום הכללי המצויין של 7,481 ( מכלל 34,000 המשתתפים) בזמן של 03:39:18 כאשר יחד עמה,
באותה השניה ממש, סיימו עוד 7 אצנים ורצות! לפיכך קל להבין מדוע דאגו מראש מארגני המרתון לשני שערי סיום אשר היו מוצבים לרוחבו של רחוב Passauer.
אורנית מורגנשטרן במקבץ תמונות מהמרתון
עוד מלה טובה על המין היפה: בברלין השתתפו אלפי אצניות:
צעירות ומבוגרות, דקות גזרה ומלאות גוף, מהירות ואיטיות; כי הריצה היא הספורט לכולם בגרמניה, ובשאר ארצות אירופה הופקע ענף ספורט
זה כבר מזמן מהיותו ספורט גברי. ביני לביני הנני תוהה: מתי נזכה גם אנו בציון לראות ביננו המוני אצניות, ונחדל להתפעל מהן כשושן בין החוחים ?
כמי שהתאמן רק פעמיים לפני ריצת המרתון, או סליחה כמעט ושכחתי את ה Freuschtik Lauf שתרגומה לשפתנו הוא "ריצת ארוחת הבוקר" שהתקיימה
ביום שקדם למרוץ עצמו. עד השעה 0930 התקבצנו ברחבת ארמון שרלוטנבורג
כ 4 – 5 אלפים אצנים ורצות שכל אחד מקבל כובע מצחייה כחול ובלון בצבע לבן.
משניתן האות יצאנו לדרכנו ברחובות העיר לריצה של 8 קילומטרים עד לשערי
אצטדיון אולימפיה – בו התקיימה האולימפיאדה הידועה לשמצה של 1936.
הריצה היתה קלילה ובקצב שאפשר לתקשר עם עמיתיך ושכניך. בסיומה חיכתה
הפתעה של ממש: ברחבה היו פזורים – סדורים עשרות דוכנים של נותני החסות
עמוסים מכל טוב הארץ: החל מיוגורטים למיניהם, משקאות מעדן, עוגות,
קרואסונים ועד לתפוחי עץ ובננות.
החלוקה – כיד המלך, ואכן בני לאומים שונים (כולם במרכז וצפון אירופה)
לא התביישו ומילאו וחזרו ומילאו
ארגזים שלמים… לקחת עמם צידה לדרך,
לימי הרעב… שאחרי המרוץ הגדול.
הכותב ברגעי השיא במרתון
כאמור אחרי שלושה אימונים יצאתי בגילי המופלג לריצה. לא החמצתי תחנת שתייה ואכילה אחת, כשבכולן עצרתי עצירה מלאה – כלשון
משטרת התנועה. ספרתי 7 בננות שגמעתי לאורך המסלול. בקילומטר ה 31 ניגשתי לטלפון ציבורי לשיחה שארכה 7 דקות, ואשר במהלכה הבחין בי איש צעיר לבוש מעיל רוח אדום עם סמל
המרתון, לציין כי נמנה הוא על אנשי כוחות העזר של המרוץ, ניגש אלי ושאל, בגרמנית כמובן, האם הכל בסדר או שמא אני זקוק לעזרה ? אחר כל זאת מצאתי את עצמי חוצה את קו הגמר
במקום ה 19,581 מתוך 34,000 הרצים בזמן נטו של 04:29:47 כשאני מרגיש כי יש לי כוח לרוץ עוד 10 ק"מ ללא קושי מיוחד. אמת זה לא זמן מי יודע מה, לעומת זמנים שעשיתי
בארץ (השיא שלי במרתון ת"א 1985 היה 03:40:05) אך במרתון ברלין פשוט בא לך לכייף, להתבונן, להשתולל עם האחרים, לאכול ולשתות – המון, וגם…לרוץ בכיף.
חלוקת מים אישית לכל מרתוניסט
כדאי לאמר גם מילים ספורות בשבחם של תושבי ברלין: מיליון מהם עמדו בצדי הרחובות בהם חלפנו ביעף: מאות רבות מהם עוד טרם הזינוק בשעת בוקר מוקדמת: מכורבלים
במעילי רוח, במעילי חורף כבדים, מצונפים בצעיפים ובכובעים – בעוד אנו חלפים על פניהם בגופיות ריצה מחוררות וקלילות בטמפרטורה של 6, ו 7 ומאוחר יותר אולי 8 מעלות צלזיוס.
מקצתם עם שלטים מקרטון תוצרת בית מקובעים למוט גבוה "סבא הנזי אנחנו אתך, אל תשבר"; עשרות אלפים עם משרוקיות ילדים צבעוניות מפלסטיק, מנפחים אוויר מלוא הלחיים
ומשמיעים סימפוניה בלתי גמורה של שריקות עידוד. ומה נאמר על האלפים שנטלו ממטבחם כל מה שמשמיע קול החל מקדירות פלסטיק, סירים ומחבתות, ותרבדים ומערוכים כדי להכות בם
בקצב ובקול רם. וכמעט שכחנו את האנסמבלים המוזיקליים המאורגנים שניצבו בכל ½ ק"מ או קילומטר והנעימו ריצתנו בנגינתם; ואותו בעל יוזמה הגר בקומה הרביעית בבית דירות בשכונת
Scheoneberg אשר הציב את מערכת ההגברה הביתית שלו, משהו בעוצמה של 400 ואט, במרפסת הדירה והשמיע נעימות לכת.
תחנות המים והכיבוד הן אגדה בפני עצמה לנו הישראלים הרגילים ל"לחם צר ומים לחץ" כדברי הכתוב.
מי ברז בשפע שמולאו הישר ממערכת האספקה העירונית בכוסות פוליסטירן לאלפים. אלה פשוט ריפדו את אזור התחנות ביוצרם רעש מיוחד כשדרכנו עליהם תוך כדי הריצה. על מים
מינרלים בבקבוקים על פיקדון – שנזרקים אחר כבוד לצדי הדרך, איש לא חולם בעיר המצטיינת באיכות מי השתייה שלה. ומה טוב לרץ מרתון ממים טובים ? תה חם ! ולאחריו יש גם
Galorade שהוא משקה איזוטוני מרבה פלאים. ולאחר עשרות מטרים של שולחנות מצויידים בכל
הנ"ל באים השולחנות המציעים בננות: מקולפות ובלתי מקולפות, שלמות וחצויות, ומי שאנין טעם במיוחד – ידלה במחילה מכבודו רבעי תפוח עץ מקדירה בה הם שטים.
כוסות המים (לא מינרלים)הריקות ריפדו את תחנות החלוקה
ולא פחות מעוררת הערצה ההתייחסות המיוחדת לחולי הסוכרת. עבורם מוצבות תחנות שתייה נפרדות עליהן מוצב שלט מאיר עיניים המציין Diabetics.
"נקודת" הסיום גם היא אגדה בפני עצמה: שתי שדרות שנסגרו ברשתות קשיחות והפכו למלתחה בעיבורו של כרך. כי לאחר שנעטפת, המסיים, ביריעת פוליאתילן לבנה ענקית ממדים
(ששרידיה נאספו לאחר השימוש לשם מחזור) כדי לשמור על חום גופך, ולאחר שקיבלת בחזרה את ציודך שהופקד באחת מ 82 המשאיות – אשר הסיעו אותו מנקודת הזינוק לנקודת הסיום,
פנית לאחד משורת אוהלי הענק שניטעו באמצע הרחוב לשם מקלחת חמה. לא שהמארגנים לא הכינו גם אוהלי מלתחות, אך ערומי העולם העדיפו דווקא להתפשט ולהתלבש בחוץ.
גם מנצחים היו בברלין – רימונד קיפקוט וסימון ביווט
