מרתון ברלין 2010 השאיר אחריו המון אנשים שמחים, ביניהם גם
את הרץ הישראלי, רפי פרחי, שנשאר המום מארגון המרתון. אמנם ירד גשם לאורך
על הריצה אבל העידוד של הצופים מהצד והתזמורות לאורך כל הדרך השכיחו ממנו
כל כאב

מאת:רפי פרחי

אני לא אספר לכם מדוע אנחנו עושים את זה או בשביל מה לסבול ריצה של 42 ק"מ, ומי בכלל צריך לרוץ מרתון, את כל התשובות לשאלות שאני אף פעם לא שואל – קבלתי במרתון ברלין.

את כל הפנטזיה ההזויה הזו התחלתי תוך כדי אימונים למרוץ הטראנסאלפ כביש. רצתי, כ- 20 ק"מ בשבוע בשביל הנשמה. חברי ניצן ורון הודיעו לי בוקר אחד שנרשמים למרתון וזהו. ישר פרסתי את כל התירוצים וההסברים בשביל לצאת מזה, למה? בגלל שעברתי מספר מרתונים בעבר והאימונים להם לא קלים, בלשון המעטה.

כל מי שרץ מרתון מכיר בדיוק את הפירמידה האמצעית של 5 – 6 ריצות מעל 30 ק"מ, השכמה ב – 4 בבוקר, שאחריהם כבר לא מרגישים את הרגליים – לא קל! אבל בסוף תוך 5 דקות החלטתי שאני כן עושה זאת, העברתי את כרטיס האשראי ונרשמתי. עכשיו, צריך לסיים בכלל את הטראנסאלפ ואחרי זה נראה איך נשלים את הריצה.

סיימתי את הטראנסאלפ. היה מצוין. ישבתי עם ויינר המאמן שלי לבדוק תוכנית אימונים לברלין. ראינו שיש אולי 8 שבועות של אימון. הוא הצליח לשכנע אותי שהפעם ארוץ בסטייל, בדופק נמוך, ואזרום עם החבר'ה. להינות מהריצה. לגבי זה אומר תוצאה של 04:00 שעות. אני לא כל כך השתכנעתי, אך מי שאמרה את המילה האחרונה הייתה האישה בבית, "בברלין לא היינו. אחלה עיר, יש הרבה מה לעשות. אתה בראשון תעבור את המרתון, אני אטייל במוזיאונים ואחר כך נמשיך יחד."

מתחילים אימונים
חזרתי למאמן והזכרתי לו שיש גם לעבור את מרוץ הלילה של תל אביב, צליחת הכנרת וישראמן נגב באילת. מצאתי את עצמי בחום הכבד של חודש אוגוסט מתאמן למרתון. 25 ק"מ טמפו, 15 ק"מ קל, 32 ק"מ ביום שישי. בשבת – לא וותרתי על האופניים. כלומר, הולך ונהיה קשה.

אתם יודעים מה אני באמת אוהב בכל זה? עם יד על הלב – אוהב את הדרך! כיף להתאמן, קל-קל, לפעמים חזק וחזק מאד, ואחר כך רכיבות של הנאה. בין לבין קפה טוב בסוף עם ארוחת בוקר ושיחות עם החברים לדרך. האימונים התקדמו, לא יעזור – מתחזקים, רצתי ריצות בנפחים וקצבים שאפילו לא חלמתי. ואז חייבים לכייל את הזמנים. רציתי להתפשר עם ויינר על 03:45 אך בסוף סגרנו, סופית, על 03:30 שעות.

השיא בריצת האימון היה ביום שישי אחד באמצע חודש אוגוסט – 34 ק"מ. ביום הכי לוהט שהיה השנה. אני לא אשכח: התחלנו מוקדם בנמל ת"א. המזח היה רטוב מלחות. בשעה שש בבוקר השמש יצאה מעבר לבניינים, ושעה אחר כך רצינו את נפשנו למות. הפארק שתמיד מלא באנשים בשעות האלה – היה ריק, שומם, מי מתאמן ביום כזה, חשבתי לעצמי. ה – 5 ק"מ האחרונים היו בשבילי סיוט של החיים והתחלתי לחשוב לצאת מזה, מי צריך את הברלין הזה… יצא מהאוזניים." אבל הזכרתי לעצמי שזו הדרך.

רוקדים סמבה בבוקר
הגענו לברלין, הרגשתי מוכן. בארץ התאמנו בחום כבד וכאן קבלנו 24 מעלות בלי טיפה של לחות. העיר יפיפייה, אין בה פקקים למרות 4 מיליון התושבים, מלאה במוזיאונים ומרכזי תרבות, נחלים ונהרות, המון שקט ונימוס של התושבים.

יום לפני המרתון מזג האוויר החל להשתנות ולהיות סגרירי יותר. המארגנים הכינו לנו 6 ק"מ ריצת בוקר עם ארוחת בוקר מאוחרת, ריצה היתולית, וכולם היו מוזמנים. הגיעו רצים ממדינות רבות, יפן, סין, מכסיקו, ספרד, דנמרק ועוד. בשעה תשע בבוקר אורגנה מסיבת סמבה ברזילאית ואנשים רקדו למרגלות ארמון ענק. היה מרשים ויפה. נהניתי והצלחתי לשחרר המון הלחץ.

קו הסיום של הריצת הבוקר היה באצטדיון האולימפי של ברלין. עשרת אלפים רצים נכנסו להקפת סיום הריצה, היה מרגש מאד. באותו הזמן התחיל לרדת גשם, כמעט ללא הפסקה.

זינוק ביום גשום
התייצבנו למתחם הזינוק שעה וחצי לפני. הגשם הרטיב את הרחובות והקור חדר לעצמותיי. 40,000 רצים הסתובבו במתחם. הכול היה מאורגן ומתוקתק כמו שהגרמנים יודעים. אין תורים, כולם מגיעים, הולכים רגוע לשטח ההחלפה, מפקידים שקיות ויאללה לזינוק.

כול הדרכחם היו מלאים בשלוליות מים. איך רצים כך? חשבתי לעצמי. רציתי שמש, כמו בת"א. מה אני צריך את כל הרטיבות הזו? אבל לשאר המשתתפים לא היה נראה שזה מזיז להם. הם כבר רגילים. אני – סבלתי.

בדיוק ב – 09:03 הוזנקנו מן הקו. חלפתי על פני שדרה ענקית של רצים, כמעט בלתי נגמרת, והיה הרבה כבוד אחד לשני. לא היה מי שהוא שחותך. כמו באופניים – כל הזמן מסמנים: ימינה, שמאלה, מכשול… היה לי קשה להאמין. עשרות אלפי אנשים עמדו בצידי הדרך ובכל צומת מרכזית ועודדו עם שלטים. תזמורות נגנו וצלילים כבדים של תופים הושמעו מכל עבר. לא הרגשתי את הגשם שירד ואף חשבתי לתומי שהפסיק. רק אחרי כן סיפרו לי הבנות שהגשם לא עצר לדקה והטמפרטורה הממוצעת הייתה 14 מעלות.

מתחת לאחד הגשרים נגנה להקה מרובה בנגנים, גרסה ברלינית ל"מיומנה", עמדה ותופפה על חביות אדומות. בהמשך עברנו באחד הרחובות בו הייתה מסיבת רחוב. חבר'ה צעירים הוציאו רמקולים בגודל של משאית שהפיקו צלילי רוק חזקים, כולם היו עם בירות ביד (ורק התחיל הבוקר) ואנחנו רצנו ורצנו. לרגע לא הבנתי היכן אני נמצא. רצתי בקצב מעולה (בשבילי זה היה כמעט על הקצה) ומצדדי קרנבל אחד ענק בגשם ובקור. האם אני במרתון או בהופעה חיה? חשבתי לעצמי. המון להקות רוק התמקמו מתחת לתחנות אוטובוס ונגנו טוב – ממש רציתי להצטרף אליהם לרגע לא היה בא לי להמשיך לרוץ.

רצתי בקצב המתוכנן שלי, מקסימום, 04:45. נגררתי לכל הבלגן ובק"מ ה – 25 הגעתי לפייסר של ה – 03:15. ישבתי איתם בדראפט והם הגבירו והגבירו את הקצב ל- 4:15 דקות לק"מ. שאלתי את הרץ לידי, "מה קורה?" אך לא היה לו אוויר להסביר. הבנתי היטב שהם לא עומדים בזמנים כי חלמו בהתחלה. הסברתי לעצמי שלא נשאר עוד הרבה, 10 ק"מ, אני מחזיק איתם, למרות שנדמה לי שאני על הקצה. החזקתי טוב והכול היה תקין. בק"מ ה – 37.5 תחנת מים אחרונה. שלפתי ג'ל, בלעתי ורצתי למים. התעכבתי כ- 10 שניות, והופ – כל הקבוצה הקטנה ברחה לי. נותרו 300 – 400 מטרים. לכל הרוחות, חשבתי, אין לי סיכוי לסגור. סיימתי, 2 דקות אחריהם. התוצאה: 03:17 שעות. החוויות טמונות עמוק בפנים שזר לא יבין. זה היה מרתון ברלין.

תמונות / רפי פרחי