אלופת ישראל למרחקים ארוכים, נילי אברמסקי, לא רצה במרוץ הר לעמק אך ליוותה את קובי אורן במסעו הקשה במרוץ. אברמסקי תחילה חשבה שרעיון המרוץ הגדול לא יצליח, אך כבר בדקות הראשונות היא שינתה את דעתה 

מאת:נילי אברמסקי

היות שאני חוזרת לאימונים לאחר מספר חודשי מנוחה סרבתי לכל הזמנה להשתתף כרצה. (מה עוד שכל המרוץ הזה נשמע לי הזוי לחלוטין ובלתי ניתן להפקה ברמה נאותה) אך ככול שהמרוץ התקרב ויותר ויותר אנשים התחילו לדבר עליו התמלאתי קנאה ותחושת החמצה. ואז כמו מהשמים נפלה עלי ההודעה של קובי בפורום. אחרי 24 שעות כאשר עדיין לא נמצא לו נהג, ידעתי שזו חייבת להיות אני.

כמובן שלצורך המשימה גויסו גם המלוות שלי (אמי מרים וליאל ביתי – ששמחות תמיד להצטרף לכל משימה מוטרפת שאני מציעה). כמובן שהן קיבלו תדריך בטחוני לפני המשימה. זה לא סתם יום טיול בנופי הגולן והגליל. אלא יום שגיבוש לסיירת מובחרת הוא פיקניק לידו.

הגענו לבית של קובי ב- 04:30 בקרית טבעון. עברנו לאוטו של קובי והתחלתי לנהוג. אוטו חזק וטוב אך גם ישן עם הילוכים. כל היום התפללתי שקובי לא יחטוף מכת חום ושהאוטו יחזיק מעמד ולא ינסה להתאבד מרוב חום. הגענו לקלעת נמרוד לפני 7 בבוקר. היה קריר ונעים ללא שום רמז קל לגיהנום שצפוי להגיע בהמשך. כבר בשטח הזינוק הבנתי את גודל האירוע ורמת ההפקה של החברה מתמרת. שער הזינוק ניצל את כל יופיו של הטבע בסביבתו וגרם לי לצמרמורת של התרגשות (ועוד תפילה קטנה לשלומם של כל הרצים).

ירון בן הזוג של קובי זינק ב- 8 ואנחנו נסענו לאיזור גשר הפקק. כעבור מספר שעות אפילו בצל נעשה חם ומחניק. רק בתוך מי הירדן ניתן היה להירגע ולהתקרר. סוף סוף הגיע תורו של קובי. קיבלתי הסברים על איך למלות את שקית המילוי של התרמיל (בתור רצה מפונקת שרצה ריצות ארוכות בצמוד למאמן – מושיטים את היד ובקבוק המים מופיע שם, כך שזו הפעם הראשונה שראיתי תרמיל מים).

קובי נפגש למשך מספר שניות עם ירון, הוא סיפר שהחום נוראי וכדאי לרוץ לאט לאט. ירון נראה כמו אחרי 100 ק"מ ולא 44. החששות החלו להצטבר. קובי זינק ואני רצה איתו כמה מאות מטרים וחוזרת לאוטו. נסענו לתחנה הבאה. החום היה מטורף ואני רצתי חצי קילומטר מהתחנה, שם פגשתי את קובי. רצנו יחד, נרשמנו בתחנה תוך כדי ריצה והמשכנו. לאחר כ- 600 מטר חזרתי לאוטו.

נסיעה ארוכה לתחנה הבאה חייבה נהיגה אגרסיבית ומהירה. אחר כך התנצלתי לפני אחד הצוותים שנסע אחרי. אך כדי להגיע בזמן לא היתה לי ברירה. מקמתי את המלוות מתחת לעץ קטן ורצתי לקראת קובי. אחרי כ- 1.2 ק"מ ניפגשנו ורצנו לתחנה. רק מלרוץ מספר מועט של ק"מ נגמרתי מהחום אין לי מושג איך קובי הצליח לשאת את זה ללא הפסקה.

בתחנה בכרכום קובי עצר ואני מלאתי את השקית שוב, והתחלנו לרוץ. אחרי קצת יותר מקילומטר חזרתי לאוטו ונסענו לכפר נחום, נקודת הקילומטר ה- 23. התברברות קטנה בדרך ושוב התמקמות ושוב אני רצה. אחרי פחות מחצי ק"מ הגעתי לקובי, שבשלב זה נראה גמור לחלוטין. ריצה-הליכה לתחנת רישום וקובי מתיישב באפיסת כוחות. מכל עבר קבוצות הציעו לו אוכל ושתיה. 

לאורך כל היום פגשנו המון קבוצות, מכוניות שנכנסו ויצאו מתחנות, המחזה עורר המון שמחה ואהבה, פסטיבל של אנשים שפשוט אוהבים לרוץ. הקבוצות התמקמו בתחנות, מחכות לרץ שלהם עד שיגיע ולאחר אוכלים, מדברים, עוזרים אחד לשני, מראה שחימם את הלב, ובכל תחנה צוות מקסים של המרוץ מקדם את פניהם של המשתתפים.

אחרי מספר דקות של מנוחה קובי אסף את עצמו וחזר לרוץ. אנחנו נסעונו לאתר ספיר. הורדתי את הבנות בחוף חוקוק שיתרעננו להן בכנרת – הבת שלי לא מבינה למה אומרים שהכנרת מתייבשת, היא ניראת לה כל כך גדולה, איך אפשר להסביר לה למה, כאשר אנחנו הסתכלנו על הכנרת היה בא לנו לבכות. חזרתי לתחנה ורצתי לקראת קובי. בכל פעם שרצתי, מהכיוון השני הגיעו רכבי סיור של המארגנים ועצרו אותי כדי לוודא שלא התבלבלתי, נדהמתי מרמת האירגון.

קובי המשיך בגבורה במאבק שלו בחום. הגענו לתחנה, מלאתי מים וקובי היה אמור לחכות אך בסוף התחרט והמשיך לרוץ. אני הייתי קצת בפניקה וקיוותי שאכן הוא רץ לתחנה הבאה. אנחנו החלטנו לנסוע לשם, ולאחר 20 דקות הוא התקשר מטלפון סלולרי של רכב מלווה של המארגנים (המלאכים האלו פשוט היו בכל מקום). אני נרגעתי והמשכתי לכלנית.

בשלב הזה כבר היה ברור שקובי יסיים את החצי הראשון אך אני השתדלתי להיות כל הזמן עם היד על הדופק, כדי לוודא שהוא לא יזיק לעצמו בריאותית. רצתי לכיוונו 3 ק"מ מהתחנה. אין ספק שזה היה החלק הכי אכזרי של המירוץ, עליות מטורפות. 3 ק"מ אני מקשקשת לו בשכל מספרת לו סיפורים העיקר שלו נפסיק ונמשיך בדרך (אני נזכרת על עצמי, כאשר לי קשה ומישהו לידי רץ בקלילות ומדבר איתי בא לי לחנוק אותו, אך לרוב זה הפיתרון הטוב ביותר כדי להעביר את הקושי, פשוט לא לחשוב עליו).

מכלנית קובי המשיך לשביל הגבעה ביחד עם גבי – חצי מזוג אחר שגם הוא כמו קובי הותש מאש הגיהנום של השעות האחרונות. אני הגעתי אליהם קילומטר לסיום ועודדתי אותם. 100 מ’ לסיום קובי החל לפרוץ קדימה כשהוא מתחרה בגבי, ובספרינט סיום הם מגיעים יחד. אנחנו פגשנו את ירון שהיה עדיין עייף ומותש אך נחוש להמשיך את המסע עד הסוף.

תחושת ההישג והאושר הם מאוד מוגבלים היות שזו רק חצי הדרך. מוזר וקשה לי להחזיר את קובי הביתה ולדעת שעוד מספר שעות הוא צריך לזנק לקטע הבא. אך אני יודעת שיש לו נהג מלווה ועוד בחור משוגע שיגיע לרוץ איתו כך שהוא היה בידיים טובות. אנחנו חזרנו לקרית טבעון אל אישה מודאגת (בצדק) אך תומכת. בן שכבר נרדם ושתי מלאכיות קטנות ששמחות לראות את אבא.

לפני מספר שנים לאחר תחרות מאוד לא מוצלחת באתי לעזרתה של רצה אחרת ועודדתי אותה. ואז מישהו לא חכם במיוחד אמר לי – שאני יותר טובה בלעודד מאשר לרוץ. אולי זה נכון אך אני גאה בדרך בא אני הולכת. כל תחרות בשבילי היא קודם כל כמו מפגש משפחתי. כיף לי כל פעם מחדש לפגוש את כל הרצים. להתחבק ולקשקש ולהנות מהמפגש. אני גרועה בלזכור שמות אך תמיד שמחה לדבר עם כולם. זה לא פוגם בעיני בתחרותיות.

כל הכבוד לכל הרצים המלווים המתנדבים והמארגנים.זו היתה חגיגה לעיניים ולנשמה. תודה קובי על שנזקקת לנהג מלווה ובכך היתה גם לי הזכות להשתתף באירוע מדהים זה!
נתראה בשנה הבאה…
——————————————————————————————–
את הספור המלא של קובי אורן במרוץ הר לעמק תוכלו לקרא בבלוג שלו בשוונגנט